הנעלמת.

בלילה שבו הסיפור שלנו מתחיל , סוניה לא נרדמת .
היא מביטה בחלון ומחכה שהאור כבר יעלה ויבוא, היא שונאת לילות כאלו , מקללת לעצמה חרש.
שהשינה פשוט בורחת מבין האצבעות .
השעה מתחלפת ל3 בבוקר , כבר באופן רשמי בוקר, וכבר לא לילה , גם אם היא תרדם ממש עכשיו היא תספיק לנוח רק שלוש שעות .בעיטה בשמיכה .
שלוש ודקה , היא שוב מתהפכת בייאוש , היא הייתה קוראת לו הייתה יכולה , אבל היא לא רוצה להעיר את לונה, אחותה .
היא שוב מקללת, ידעה שהשינוי הזה ידפוק אותה באיזשהו שלב, "קיבוץ חדרים" ככה אמא קוראת לזה , היא קוראת לזה "תלות ".
שלונה תעזוב אותה כבר בשקט , שתיתן לה לחיות לבד , היא לא תמיד חייבת להידבק לה לתחת .
נהמה מתגלגלת מבחוץ מקפיצה אותה , היא לא מכירה את הקול, היא זעה במיטה באי נוחות.
שוב , נהמה, אולי של טורף , אבל לא , יותר של אדם.
היא מתיישבת במיטה, שולחת "לונה ?" באוויר החשוך מתפללת שהנ"ל תתעורר .
אין תגובה. שוב , נהמה .
עכשיו זה כבר ממש מתחיל להלחיץ , הנהמה נשמעת קרובה יותר.
איפה אמא ?, היא מעיפה מבט חושש לחדר הזה שלה , בקצה המסדרון ,סגור , כנראה עוד לא חזרה הביתה -אמא תמיד ישנה עם הדלת פתוחה .
הלב שלה מתחיל לדפוק ממש מהר עם נהמה שלישית שמתגלגלת ממש מחוץ לחלון .
היא קמה מהמיטה .
אולי היא סתם חולמת, אבל היא חייבת לבדוק , הנהמה נשמעת יותר כמו צעקה .
היא ניגשת לחלון .
השטיח הוורוד הפרוותי חוסם את קול צעדיה , לונה לא נעה .
היא סוגרת את הסווטשרט גבוה יותר , מתחיל להיות קר.
על החלון אדוות של כפור , היא לא יודעת אם זה אמור להרגיע או להלחיץ , ממתי קר כל כך בזכרון ? ומצד שני, שום דבר בלילה הזה כבר לא הגיוני בשבילה .
הצורה של ידה מוטבעת על הזכוכית שהיא פותחת את החלון, רוח פרצים מקפיאה את החדר .
היא צועקת משהו נרגז.
אבל שלונה מתעוררת , פחות משלוש שניות אחר כך , הצורה הקפואה היא כל מה שנשאר .