הנעלמת 2

"וזה בעצם הדבר האחרון שהיא השאירה " אני מחייכת חיוך עצוב "טביעת יד"

המבט שלו שונה עכשיו , מבוהל , הייתי צריכה לדעת יותר טוב מלדבר עליה בפגישה הראשונה.
הוא מחייך חיוך מזויף, ממלמל כמה מילים של סימפטיה וקורא למלצר.תוך חצי שעה אנחנו כבר בחוץ.
כשאנחנו נפרדים אני מבינה שאני לא אראה אותו יותר , אני צופה בו מתרחק , קצת מאכזב , אבל מובן .
אני לא כועסת , אולי גם אני הייתי מתנהגת ככה במצבו .
אני נאנחת ,כבר השלישי החודש . אולי יש בעיה קטנה עם הטקטיקה .

קלרה , הכלבה שלי , מחכה לי שאני חוזרת לדירה , היא כבר בת 15 וחצי ובקושי מזיזה את הראש שאני נכנסת , היא הולכת למות עוד מעט , אני יודעת .
אני שופכת לה קצת בונזו לקערית ופונה למטבח , מדליקה את הקומקום ומכינה את הכוס לתה צמחים משובח.
שהקומקום מתחיל להשמיע קולות משונים שמעידים על תחילת תהליך החימום אני מתיישבת ליד השולחן , חולצת נעלים ומוציאה את האלבום מהמקום שלו במגירה בשולחן .
כחול כהה, סוניה קנתה לי אותו לבת המצווה , היה לנו ריב גדול באותו היום, אבל בכל זאת היא הכינה לי אותו , זה היה מאוד חשוב גם אז.
אני מביטה בפנים המוכרות כל כך שלה , ככל שהשנים עוברות אני נהיית פחות ופחות דומה לה , פעם הייתי רואה אותה שהייתי מסתכלת במראה , עכשיו כבר לא כל כך .
בסוף האלבום ישנה הקדשה –

"גם אם את מרגיזה , או אם אני קצת נעלמת , תדעי שאני תמיד פה , את רק צריכה לחפש "

פתטי להודות אפילו בפני עצמי שזה המשפט שעל פיו אני חיה את כל החיים שלי , משפט מקושקש בעט סגול דק , שנכתב 18 שנה קודם על ידי ילדה עצבנית בת 15 .
אבל זו עובדה קיימת , המשפט הזה זה כל מה שיש לי .

אני שותה את התה , מורידה את הבגדים ולובשת חלוק – עייפה מידי מכדי להתקלח -מסריחה מידי בכדי ללכת לישון עם הבגדים שעליי .
כנראה שהבחור הברחן הוא מעשן מקצועי , כי על השמלה שלי מוטבע ריח חזק של סיגריה קובנית, כנראה עוד מתחילת הדייט , שהיה ממש רצון הדדי לגעת .
אולי בכל זאת חמקתי מכדור .
אני יודעת שזה לא יכול להמשיך ככה , כבר 15 שנים שזה אותו הסיפור , מתחיל סיפור , נגמר סיפור מהר מאוד , ישר שאני מתחילה לדבר עליה .
נועם אמר לי פעם , ברגע של אמת מרה –
"לונה , אם לא תפסיקי עם העניין הזה תצטרכי בסוף להתחתן איתי , או עם התמונה של סוניה מהבת מצווה על המקרר , בחירה שלך."
אני יודעת שהוא צודק , אבל אני לא שולטת על זה , היא כל הזמן בראש שלי.

אני הולכת למקלחת דרך הסלון, רושמת לעצמי לסדר בהזדמנות ומבחינה בהודעה בתא הקולי , אני אחזור אליה אחר כך .
אני שוטפת פנים ומביטה במראה , שרידי האיפור האחרונים מהערב נמחקו עכשיו מהפנים .
מזל שאני לא מכוערת . העיניים הכחולות השיער השחור חלק והאף הסולד הם הדברים היחידים שמשאירים אותי בשוק הדייטים .
אני ניגשת שוב לסלון עם המברשת תקועה בפה , לוחצת באצבע רטובה על מקש ההשמעה במשיבון .
מהרמקול נשמע קול גברי רוסי מבוהל . מפציר . אני נדרכת .

"גברת לונה , אני לדעת … אני … 5000 דולר ואני מספר לך הכל גברת , אני לדעת מה קרה באותו לילה , 15 שנים קודם . רק .. תביאי כסף -5000 דולר וזהו , את לדעת הכול , אני אהיה איתך בקשר קרוב מאוד , אני לדעת לאן נעלמה אחותך , אני אספר לך הכל. "

המברשת נופלת על הרצפה ומלכלכת את השטיח במשחת שיניים , רק שעה אחר כך אני מצליחה לאזור כוח ולהתיישב.