המראה של קיה..

אותו בוקר באותה עיר עם אותם אנשים. הייתי מאושרת. אבל היום הזה היה שונה, ההתחלה הייתה זהה- קמים הולכים לבית הספר חוזרים. אבל כשחזרתי נכנסתי לסוג של הלם. נמשכתי באופן בלתי מוסבר אל המראה שסוף המסדרון, היא תמיד הייתה תלויה שם- עם מסגרת עץ פשוטה, ישנה. ההורים שלי תמיד אמרו שקיבלנו אותה יחד עם הבית, ושהיא תקועה על הקיר. התקרבתי אל המראה וככל שהתקרבתי, הלחישות התעצמו, לחישות של שפה שלא הכרתי. נעמדתי מול המראה, בתוך המראה הייתה מישהי, היא נראתה כמוני, אבל שונה: שיער הדבש שלי, עם פסים שחורים חדשים, עיניי הכחולות, עם עם אישונים של חתול, שפתיי ואפי העדינים נשמרו, אבל היא נראתה אפלה יותר ממני, ועוצמתית. היא חייכה ונופפה לי בידה, היא לא נראתה מופתעת לראות אותי. היא התקרבה ונשמה על הזכוכית, יוצרת ערפל, אצבעה ציירה כתובת בערפל, ואז היא נעלמה, ורוח קרה נשבה עליי. הכתובת הייתה ברורה עכשיו : i can see you(אני יכולה לראות אותך, למי שלא מבין) הכתובת עצמה לא הייתה מיוחדת, אבל הלחישות הפכו לאנגלית עכשיו לוחשות לי את הכתובת ומצחקקות. התרחקתי מהמראה, במהירות ופניתי לחדרי. מאותו יום כל פעם שהסתכלתי במראה היא הייתה שם, מחכה לי שאחזור. יום אחד התקרבתי למראה, אך היא לא הייתה שם, אבל גם אני לא הייתי שם- המראה הייתה ריקה. פתאום הופיע איש שלא ראיתי מימיי, עם עיניים שגם הלבן שלהן שחור, ושיער ירוק. הוא אולי נשמע מצחיק, אבל החיוך המלא שיניים מחודדות לא היה מלבב בכלל. הוא התקרב למראה והניח את ידו על ידי, מייד הרגשתי חום בכף ידי. הוא קירב את פניו למראה, לשונו מבזיקה בין שיניו. לפתע חזרה אני האפלה, וחיבקה אותו, הם התנשקו ואז חייכו אליי. הפחד שלי הפך מוחשי יותר, עד שהיה ניתן לטעום אותו, היא הניחה את ידה על ידו, והמראה נסדקה, הרגשתי שהם עומדים לצאת, ניסיתי להרחיק את ידי מהמראה, אבל לא הצלחתי. היא יצאה, ואחזה בפניי, עיניי החתול שלה בוהות שלי, חיוכה קודח למעמקי נשמתי- "אנחנו הולכות להנות כל כך" היא אמרה, "אחרי הכל, אנחנו אחת" אמרה וחייכה את החיוך המפחיד שלה.

כדאי להמשיך??