היום הזה

יום לפני חג המולד נסעתי עם כמה חברים לבקתה קטנה ליד אתר סקי. הכל היה בסדר, עד שיום אחד, כשהייתי לבד בבקתה, ניסיתי להדליק את הטלוויזיה. היא לא נדלקה ומיד הופיע דמות של מלאך המוות על הקיר שמעלייה. סופך קרב, הוא אומר לי, ואני נבהלת ורצה החוצה. לא הספקתי לקחת מעיל או צעיף, וקור אימים בחוץ. גם חשוך מאוד ובקושי רואים את הדרך. אני מתקשרת מהקבלה לחברים שלי. הם אומרים שהגשר נסגר בגלל השלג ושהם ייחזרו בעוד שלוש שעות. זה רע, זה רע, זה רע!
אני אוזרת אומץ וחוזרת לבקתה. כשאני מבינה שהכל בסדר אני נרגעת והולכת לישון. בשעה 4:00 לפנות בוקר אני קמה מרעשים מוזרים. ססססס… ססססס…. אני עוצמת עיניים ומקווה שזה המפלסת שלג. ואז…
אני פותחת את העיניים ומוצאת את עצמי בתוך מכולת קטנה. פיו! הייתי בטוחה שאני אהיה ביער חשוך וגדול, או משהו מפחיד כזה, ושמלא זאבים ירדפו אחריי ויאכלו אותי! זה בטח יהיה נורא! עכשיו נשאר לי רק לחכות עד 6:00, וכשהעובד הראשון יגיע, אני אחזור לחברים שלי. בסוף אני נרדמת על ערימת מגבות קטנות שמצאתי. ואז אני מתעוררת, ומגלה שאני במיטה של בית החולים! אחות עומדת בגבה אליי, מכינה מזרקים. אני מזדקפת.
"מה…" אני אומרת בקול רועד. "מה קרה?"
היא מתחילה להסביר לי שנפצעתי ברגל, ושאני צריכה זריקות, ובלה בלה בלה… אני מנענעת בראשי בפחד ויוצאת מהמיטה. אבל מה, הרגל שלי כל כך כואבת שאני כמעט צורחת. אני חוזרת למיטה ומנסה להיזכר מה קרה.
החברים שלי בטח כבר הגיעו לבקתה כשהלכתי לישון. אולי הם לא רצו להעיר אותי. אבל איך זה יכול להיות שרק אני קמתי מהרעשים? רק אני שמעתי אותם? ואיך זה הגיוני שפתאום הגעתי למכולת? ומה קרה בכלל לרגל שלי?
"איפה הייתי כשאספו אותי לבית החולים?" אני שואלת את האחות.
"אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שמצאנו אותך מתחת למדף שנפל במכולת לא רחוקה מכאן."
אהה! הוכחה לזה שלא חלמתי! אבל איך הכל קרה? ולמה? ואיך –
המלאך ההוא חוזר אליי בחלום.
אני מתעלפת.