היצור עם הכנפיים השחורות ושירת המוות

אני לא יודע מה קורה לי. אני שוכב כבר שעות ער במיטה, רועד מכף רגל ועד ראש. זה מוזר, כי הבית חמים להפליא ואני מכוסה בפוך גדול. אפשר לשמוע את טיפות הגשם והברד נוקשות על החלון שליד מיטתי. "תק. תק. תק. פלופ", כמבקשות לחדור יחד עם פרצי הרוח הקרירים. העיניים שלי פעורות לרווחה ושפתיי נעות, אך קולי לא נשמע.

אני מפחד.

מפחד. המילה הזו נשמעת פתאום כל כך מוחשית, כאילו אני עטוף בה ויכול להושיט יד ולמשש אותה בקצות האצבעות. אבל ממה אני מפחד?
אני זוכר שחלמתי שאני עומד על פסי רכבת בשטח פתוח, ומתוך גלי החום מופיע יצור עטוי ברדס. ידיו הגרומות היו הדבר היחיד שבצבץ מתוך הברדס השחור, שהדגיש את הלובן המחריד של הקשקשים שלו. אני זוכר שהוא הושיט את ידיו, ופתאום החום התחלף בקור, השמיים האפילו ושמעתי את הרכבת מתקדמת בתאוצה, האור שהיא הפיצה סנוור אותי. רציתי לזוז, רציתי לברוח מעל הפסים ולהימלט על נפשי, אבל כאילו חבלים בלתי נראים קשרו את רגליי אל רצועות המתכת הללו, ולא הצלחתי להזיז אותן. היצור ההוא, שהיה גבוה ממני ורזה בצורה מעוררת השתוממות, השמיע קול. זה נשמע כמו הכלאה בין רוח מייללת לזכוכית נשברת. אחת הידיים נשלחה בחדות למעלה, הסירה את הברדס. אני לא זוכר איך נראו הפנים שמתחת לבד, אבל אני זוכר שצרחתי, ואז הרכבת הגיעה.
אחרי זה התעוררתי בבהלה, ומיהרתי להדליק את המנורה של החדר. מהסלון עדיין נשמעו קולות הטלוויזיה שמישהו שכח לכבות, אבל ידעתי שכולם ישנים, ככה שאני היחיד שער בבית. שמעתי אנחות מהחדר הסמוך, זה של אחותי הקטנה. החושך שנבע מהמסדרון לא הקל עליי. מאז אני שוכב ער, מתכרבל בשמיכה וממלמל לעצמי "זה לא באמת, זה רק חלום".

עכשיו נשמעים רחשים מהמסדרון האפלולי. אני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק תוצאה של הפחד, שאין שום דבר באמת. התנשפויותיי הופכות להיות יותר כבדות. אני מרגיש את זה.

זה אותו הקור.

הקור הזה חודר עד לשד עצמותיי, צמרמורת חולפת במורד גבי. אני צורח, "לך מכאן!"
במחשבה שנייה זה נראה מטופש. מצד אחד עכשיו הסגרתי את עצמי, ומצד שני אם זה רק דמיון אני נשמע כמו משוגע אמיתי. אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור.

רעש צעדים מדשדשים במסדרון. אל החדר שלי.

אני מרגיש כאילו האפלה בולעת אותי, אני לא מבין מה קורה ומי נגד מי. מול מה אני מתייצב. הנה זה. עוד פעם. השירה המחרידה. אוזניי מתפקעות, אני צורח. אני לא יודע למה. לא כואב לי, ואני לא רואה כלום. החדר והמסדרון ריקים. משתרר שקט מבעית. לאט לאט קצב הפעימות שלי מאט, ואני שוב רגוע. אני ממצמץ. עיניי נעצמות לרגע. לפני שהן נעצמות הכל נראה בסדר, אז תוך כדי עצימת עיניים אני מכבה את האור. אני נותן לעיניי מנוחה של רגע, ואז אני פוקח אותן בשנית.

צרחה. היצור בברדס עומד מולי.
קר לי.

הדבר האחרון שאני רואה זה את הברדס נשמט, וחושף פנים-לא-פנים. אין שם עיניים, אלא רק חללים שחורים וריקים. העור מכוסה הקשקשים נופל בקפלים דוחים על הפרצוף. לרגע אני חושב שהוא מחייך. אבל לא. השפתיים.. לא היו שם. זה היה עור מחובר בתפרים. הדבר הבולט ביותר הוא כנפיים גדולות עם נוצות שחורות. הדבר האחרון שאני שומע זו אותה שירה מזעזעת.
עכשיו אני מבין עוד משהו. זו לא רק הרוח נושבת או זכוכית נשברת. אלו גם זעקות. המילים לא ברורות, אבל נשמעות כמו "הצילו". אלו מילותיהם האחרונות של המתים.
זוהי שירת המוות.