הילד שבכה
סיפור על הרג
"הוא מאמין בקיומם של חיים מחוץ לעולם! זה הוא!" היא צרכה, קולה הפחיד את השוטר, אבל הוא התחיל להשתכנע מדבריה והתקדם לעבר הילד הקטן.
"לנה! על תאיזי להגיד כך על בנך!" צפורניי נדקרו בתוך גופה המתוח ומנעו ממנה להיתקדם לעברו, היא לא שלטה בעצמה, בעיניה להבה אדומה, מפיה דיבר השטן עצמו, היא סינוורה את הקהל הרחב, את שכני, שאתמול עוד צחקנו איתם על מעשינו השובבים, הילדות, נשים… הם לא נעו, חרדה ואימה השתררה ביער.
הילד בכה.
"הוא אחד מהם! תסלקו אותו ממני!" היא המשיכה, צרחותיה נחרתו בין תפילותיי. "ואל תקרא לי לנה! אני גברת גרוזינסקי!" ידיה נמתחות על הילד, היא אמנם מרגישה קרבה אליו (היא אמו סוף כל סוף), היא רוצה להיות לידו, אבל המחשבה היחידה היא, להשמיד את היצור הקטן הזה שדמותו היטשטשה בליבה ונשמתה החולה. גופה התנענע ללא אפסקה, אך ידי ביצעו את הציווי. "תעזוב אותי!" היא צרחה.
"אני לא מזהה אותך. את לא מי שאהבתי, את לא אישתי!" היא פיתאום התישרה, מצמצה פעמיים או יותר, ראיתי איך היא נזכרת בימים הראשונים שלנו ביחד, אותי, כל כך צעיר וחזק, אותה כל כך יפה. היא הרגישה אשמה, דמעות זלגו מעיניה, אף פעם לא ראיתי אותה בוכה כך. אך לפתע זה נגמר והכל נעלם, עיניה כבר לא אותן כחולות כמו פעם, מילא אותן ריק, כלום.
"אבל הוא זר!" קולה הלך והתגבר כל שהיא דיברה. "הוא צריך למות!" ואז היא נשברה, קולה רעד, היא זמזמה משהו לא מפורש.
הילד המשיך לבכות.
מההמון יצא איוון, הוא חברי הטוב מהילדות, הוא לקח את לנה, והוביל גם אותי, הלכנו בשביל, היה קר והיו הרבה מנורות, ההד של בני שבכה עדיין נשמע באוזניי, אך הלך ושקט. לנה נראתה מודאגת, במוחה נשמעו קולות שלא יכלה לפרש, רחמתי עליה.
סגרתי את עיני וכאשר פקחתי אותן, כבר הייתי במקום אחר. אשתי כבר לא הייתה לידי. נוכחותו של איוון הפתיע אותי. התנשמתי כל עוד היה בכוחי.
שאלתי אותו: "אווין? מתי הייתה הפעם האחרונה… איוון האם אני ער?" לא הצלחתי להוציא יותר מילה מפי. איוואן ליטף את ראשי, וסימן לי לא לדבר.
איוון ענה: "סטיפשה, זוהי המציאות." עיניו מביטות הרחק מעבר להרים והאפל, ואחר כך הוסיף: "ועכשיו לך לישון." קולו רגוע ונמוך.
"אני אקום מתישהו?" אמרתי כמעט נחנק.
"לא, זה היה החלום האחרון שלך." אמר איוואן, כי היתרון היחיד שלו היה שהוא תמיד אמר את האמת.
מתתי, ומותי היה מהר מכדי שנשמתי האחרונה תפלט לתוך האוויר כמנגינה מתוך הפסנטר.
תגובות (0)