החקירה – פרק 5

ילדה בלונדינית עם תיק על כתפיה, צעדה אל בית הספר כשעיניה הכחולות לחוצות. היא היתה אמורה להיות בבית הספר לפני רבע שעה, אבל אחותה הקטנה עיכבה אותה בטענה שהיא רוצה –
" – שתיקחי אותי לגן."
"אני לא יכולה מאדי," אמרה שֶרה לאחותה, "אני צריכה למהר לבית הספר."
"אוף, אבל אני רוצה." התחננה מאדי, שערה הבלונדיני גולש על כתפיה, עיניה הגדולות מביטות בה בתחינה, ואם זה לא מספיק – היא החלה לעשות את פרצוף הכלבלב המסורתי שלה, ברגע זה, שרה היתה חסרת אונים.
"אבל. מאדי…" שרה פשוט התייסרה למראה השפתיים המשתרבבות זו בזו, למראה עיניה הכחולות של אחותה, צוללות ברכות לעיניה שלה. כל מה שנותר לה לעשות זה, להיכנע…
"אוף, בסדר.." גלגלה שרה את עיניה ומיד מאדי קפצצה בעליצות, כשקריאות ניצחון של "יש! יש! יש!"
יוצאות מפיה. זוהי לא פעם ראשונה שמאדי הקטנה מנצחת את שרה, היא תמיד עשתה זאת לכל מי שהכירה: הוריה, בני דודיה, שכניה וכפי שראיתם, גם לאחותה. במקרים מסוימים הייתי אומר לכם שזוהי לא תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אך במקרה זה, זוהי תהיה הפעם האחרונה שהיא אי פעם תעשה פרצוף כלבלב. תקפוץ באוויר ותריע "יש! יש! יש!". או שתגרום לאביה להגיד מעבר לעיתון, "מאדליין, האם את יכולה להפסיק בבקשה?"
"כן אבא," אמרה מאדי, נבוכה ומסמיקה כמו עגבניה.
"את באה?" האיצה שרה, עומדת ליד הדלת הפתוחה.
"כן!" מאדי חטפה את התיק, הדביקה נשיקה לאביה, אוליבר אוואנס, ורצה אל אחותה. מאושרת עד הגג.
"אז.." אמרה מאדי, מביטה באחותה בהערצה, במדי בית הספר המדהימים שלה. חולצה מכופתרת שעליה סמל בית הספר(אמריקאי!) וחצאית קצרה ומשובצת שעליה סרט וסיכה במותן. 'יום יבוא ואני גם אהיה בבית הספר,' חשבה מאדי, 'ואני אתלבש בדיוק כמו שרה(היום הזה לא יגיע לעולם),'
"מה את תעשי היום? בפעם הראשונה בבית ספר אמריקאי?"
"אני אלמד, אני אשיג לי כמה חברות ו.." שרה היססה רגע ואמרה, כשחיוך קורן על פניה, "ואולי אני אביא לך איזו מתנה."
"באמת?"
"ברור!"
"וואו…" נדהמה מאדי.
היתה שתיקה קצרה ושרה אמרה, "בואי נפסיק רגע לדבר עליי," היא הביטה במאדי בעניינות, "מה את תעשי היום?"
"אווו," צייצה מאדי בהתרגשות, "אני הולכת לצייר, לשחק, לצבוע, לפגוש חברות וחברים…"
השיחה הזאת נמשכה עד ההגעה לגן. שרה הכניסה את אחותה מאדליין לתוך הביתן הקטן והצבעוני, תוך שקריאות התפעלות בוקאות מן הגננות, מהיופי הקורן ומנימוסה האנגלי של מאדי(או 'מאדימותק', כפי שכינתה אותה גננת בעלת אף ארוך.). יוצאת מן הגן בחיוך נבוך, הביטה שרה בשעון הגדול שעל חזית הגן, וכמעט החסירה נשימה. היא איחרה בעשר דקות! ביום הראשון שלה! היא חייבת להגיע לשם במהירות האפשרית. והנה אנחנו כאן, עם שרה שמאחרת לשיעורה.
אך לפתע, כל דאגותיה נעלמו, כלא היו כששמעה יבבה מבין השיחים שמשמאלה.
היא נעצרה, והביטה לכיוונם, מביטה בענפים שזזים בעדינות לפקודותיה של הרוח, אליהם מחוברים עלים רבים.
'יתכן שדמיינתי את זה?' חשבה שרה, 'אני יכולה להישבע ששמעתי הרגע מישהו בוכה…"
עוד יבבה בקעה מן השיחים, אבל היא לא ראתה כלום, חוץ מאיזה דובי לבן ומרופט, עניבתו הכחולה
קרועה ומלוכלכת, דומם כמו בול עץ. היא שמה לב שמבעד ללכלוך ולבוץ, לעניבה היו נקודות. עד היום היא לא בטוחה אם אלה היו נקודות ירוקות – או אדומות…
"יש שם מישהו?" שאלה שרה. היא מצמצה, ולא הדובי היה שם, אלא ילד קטן שישב אפרקדן על הדשא, שעון על הגדר של הבית האחר. שני אגרופים חנו על עיניו העצומות והדומעות. כשהתקרבה טיפה ונעליה נגעו כרגע בדשא, ראתה את הילד יותר בבירור, היא הביטה בלכלוך על לחייו ועל הסחבות המרופטות והקרועות שמשמשות לו כבגדים.
"הכל בסדר?" שאלה שרה.
הילד הוריד את אגרופיו ופקח את עיניו, עיניים שאישוניהן חומים ונראים עגלגלים, כמו פלסטיק. הוא משך באפו ואמר, "לא.."
"למה?" שאלה שרה. היא בחנה את העניבה המוזרה שלו, שבהחלט לא מתאימה לבגדים המרופטים והמלוכלכים, כחולה צעקנית עם נקודות… היא אף פעם לא תיזכור מה הצבע שלהן… אולי סגולות? כתומות? אדומות? טוב, מה זה משנה, נקודות הן נקודות, לא משנה מה צבען.
"א-א-אני.. אני בה מ-ממשפחה ענייה מ-מאוד…" התייפח, קולו סדוק, "את יכולה אולי להביא לי כסף? אבא שלי יהרוג אותי אם הוא יגלה שאני לא הבאתי כסף היום.."
"אממ.. כמובן.." היא תחבה יד אל תוך כיס החצאית שלה ושלפה דולר, היא הביטה בו בתימהון ומיד נזכרה שלא מטבעות ליש"ט אמורות להיות בכיסה, אלא סנט. "הנה." הושיטה שרה את ידה.
"את יכולה לבוא ולהביא לי את זה?" שאל הילד, "הישבן שלי טיפה נרדם כשישבתי פה הרבה זמן.."
שרה פתאום נמלאתה חרדה, פעמון האזהרה הקטן בירכתי מוחה צלצל טיפה, משהו כאן לא בסדר.
"כן, רק," אמרה שרה, תנועותיה מהוססות, "מה.. מה השם שלך?"
"הארוויי.. הארוויי דֶנט.."
"שם יפה.." חייכה שרה, חיוך מזויף. כרגע, כשהייתה טיפה יותר קרובה, פעמון האזהרה צלצל יותר חזק, כאילו אומר לה, 'את לא קולטת שמשהו פה מסריח??? תעופי משם!!!'
אך קול ההיגיון נפנף את הפעמון, 'זה רק ילד מסכן, צריך לעזור לו.'
אבל בכל זאת, מדוע ליבה דוהר כמו סוס? מדוע מצחה מנצנץ מזיעה? ומדוע יש לה חשש כלשהו לגבי הילד הזה.. שאליו היא מתקרבת…
"יופי.." חייך הילד, ולשבריר שנייה, ראתה דובי לבן במקום הילד, "תתקרבי עוד קצת…"
הוא הושיט את ידו, מחייך.
עכשיו, היא היתה באמת מבועתת, אפילו קול ההיגיון אמר לפתע 'מה לעזאזל?!'. היא רצתה לברוח, לרוץ כמו משוגעת, רק להתרחק מהילד הזה, מהאישונים החומים והעגלגלים…. שחודרים אל עיניה… חודרים עמוק עמוק….
"הי, ילדה!" צרח מישהו, והילד נעלם. "תעופי מהדשא שלי ועכשיו!" הבחור היה גדול וקירח, שפמו הסמיך מחסה את פיו ופרצופו האדום עצבני ביותר. שרה השתהתה לרגע, מנסה לקלוט מה קרה..
"לא שמעת מטומטמת?!" צרח הבחור, עומד על המרפסת הלבנה, פניו אדומות מרוב כעס, "תעופי ועכשיו!" היא הביטה באיש. הפנתה את מבטה לשיחים, נטולי הדובים והילדים. החזירה מבטה לאיש, וברחה…..

"לאחר שחזרתי לביתי," אמרה שרה בילינגס, עיניה נוצצות, "אבי נתן לי בשורה קשה…"
"מה הוא אמר?" שאל ג'ו כשהוא רכון אל שרה, כמה פירורים בקצה פיו, מתחתיו קערה נטולת עוגיות.
"אחותי.. מאדי.." היא היתה על סף דמעות, "נרצחה.."
"אני מאוד מצטער גברת – כלומר, שרה.." אמר וינס.
"זה לא הכל.." אמרה שרה, "כשאבי, אימי ואני היינו במטבח עם כל הקרובים שעלו איתנו לאמריקה…
ראיתי יד יוצאת מן החדר שלי… עד היום אני זוכרת את זה… לא יכולתי לישון לבד חודשים רבים…"
"אם את רוצה.. את יכולה להפסיק.."
"לא!" נהמה שרה, "אתם חייבים לדעת. היד סימנה לי לבוא, וכשהיא כנראה סברה שאני לא אבוא, אז היא פתחה את הדלת, וראיתי…"
"מה ראית שרה?" שאל ג'ו.

"הילד, הארויי דנט מחזיק ידיים עם אחותי… שניהם חייכו, שטופים דם ועצמות חשופות… אבל הדבר שבאמת זיעזע אותי זה – שלמאדי לא היו את עיניה הכחולות והיפות.. היו לה שני כדורי פלסטיק חומים… כמו לבובת פרווה……….