החקירה – פרק 3

גראהם יצא ממשרדו כשבתיקו תיקים של כל מיני חשודים, עליהם הוא אמור לעבוד בבית. הוא מסר למזכירה שלו דרישת שלום וצעד במסדרון הארוך. נעליו השמיעו קולות נקישה על רצפת העץ, הסיגריה שלו פיזרה עשן אפור וסמיך וכשיצא אל אוויר אחר הצהריים ריאותיו התמלאו באוויר צח ומרגיע(מעורבב בתמצית של עשן סיגריות). הוא ירד במורד מדרגות האבן שלמרגלותיו של בניין בית המשפט, והגיע אל המדרכה. מביט ימינה ושמאלה, חצה את הכביש גראהם כשבכיסיו מרשרשות המטבעות, יעודן יהיה קנייה של חטיף סניקרס. אך גראהם לא ידע שלפני שיספיק בכלל להגיע לחנות, ישמע קול טריקת דלתות ושקול רישמי יצעק מאחוריו, "עצור!"
גראהם נענה לקול והסתובב, שני שוטרים שמאחוריהם ניידת, החונה ליד המדרכה, צעדו אליו בהליכה מהירה. אחד מהם, בחור שרירי בעל שיער לבן וסמיך, לפט את ידיו של גראהם ואזק אותם באזיקים, "גראהם וויליאם הורטון, אתה עצור," אמר השוטר, "באשמת חשד לרציחתה של סטפני סאקורה קייג'."
"מה?!"
"אתה רשאי לשמור על שתיקה עד החקירה." דקלם השוטר, "כל מילה שתגיד, ישתמשו בה נגדך."
השוטר השני, גבר שמנמן בעל פנים נעימות, פתח את הדלת בפני גראהם, בעת שהשוטר השרירי תפס בעורפו והכניסו לניידת.
שני קולות טריקה והשוטרים נראו כאילו החליקו למושבים, המנוע השתעל ונהם – והניידת נסעה.
גראהם היה המום, סטפני נרצחה! הדובי אמר כבר שהוא ירצח אותה…
"איך היא נרצחה?!" שאל גראהם מעבר לזכוכית העבה, "מה קרה לה?"
"אתה תבין הכל כשתגיע לשם קאובוי," אמר השוטר השמנמן, מסתובב על מושבו, "בנתיים כדאי לך להיות בשקט כמה זמן.." והסתובב חזרה אל הכביש.
"אמרתי לך גראהם…" אמר הקול, "אמרתי לך לא להתעסק בענייני…"
גראהם ניסה לא לצרוח, ניסה בכל יכולתו.
"הלילה אני אוכל אותך גראהם…." אמר הקול, חורק כמו כיסא נגרר, "אני אוכל אותך לאט לאט… אתה תסבול הלילה גראהם… אתה תקיא מרוב כאב… אתה תקיא דם…."
הורטון נהיה קצר נשימה והתנשף נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את עצמו.
"נתראה בתא המעצר הלילה…" חרק קולו, "נעשה חיים משוגעים…"
גראהם צייץ טיפה.
"הכל בסדר שמה?!" נהם השוטר השרירי, ידיו עסוקות בשליטת הרכב, "אני שומע אותך כבר זמן מה נאנק שמה!"
"הכל בסדר גמור." השיב.
הקולות לא נמשכו כל הנסיעה.
כשהגיעו לתחנת המשטרה, גראהם נכנס הישר אל חדר החקירה, חדרון קטן וחשוך שמנורת שולחן מאירה אותו. גראהם היתיישב מול הדלת, והשוטר השמנמן מולו, השוטר השרירי עומד מאחוריו.
"הי, אני השוטר סטינסון, אבל אתה יכול לקרוא לי ורנון," אמר השוטר השמנמן, "ולבחור שמאחורי קוראים סטיבן."
"השוטר האריס." תיקן סטיבן מבין הצללים.
"אני גראהם.." אמר בהיסוס.
"שמע," אמר השוטר סטינסון, "אני אגיד לך כל מה שאתה צריך לדעת."
"איך היא נרצחה?"
"ככה מצאו אותה," השוטר הוציא מכיס מעילו תצלום, הוא החליק אותו על השולחן לכיוונו של גראהם, "מטייל קבוע ביער סאריטי מצא אותה כך בשעה 10:45… בהתחלה הוא חשב שמישהו שכך את בשר החזיר שלו ביער…"
גראהם היה המום באותו רגע, הגופה שלה היתה כבר מעבר למרוטשת, היא לא היתה אפילו מבותרת לחתיכות. זה היה גרוע יותר.
גופתה של סטפני נחצתה לשניים בחתך נקי – לאורך, מהמצח עד המפשעה.
שני החצאים הללו נתלו כמו גופות של חזירים שמוכנות לשחיטה, על עץ גבוה…
ובגזע העץ היתה כתובת כלשהי…
"אממ, מה כתוב על העץ?" שאל, מביט בשוטרים שמולו.
"אתה יודע, זה די מצחיק. הרבה אנשים מאמינים שאתה יודע בדיוק מה כתוב שם." אמר בחיוך.
"האם אתה רומז שאני רצחתי אותה?" לחש גראהם.
"זה אפשרי," אמר השוטר בסתמיות, "אבל מכיוון שאתה מכחיש את השתתפותך ברצח, אני מניח שלמען ההגינות כדאי שאגיד לך," הוא כיחכח בגרונו, "כתוב שם, 'בשר אדם זה הכי הכי אחי', אומר לך משהו?"
גראהם קימט את מצחו ואמר, "שום כלום.."

********************************************************************************

אז הנה אנחנו מגיעים אל ההתחלה שלנו קוראיי, בה גראהם כבר נשבר מזמן בחקירה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, עד שאמר לבסוף,
"זה היה הדובי.. גדול ולבן… כמו האלה שמקבלים ביריד… עם עניבה כחולה שעליה נקודות אדומות.."
שני השוטרים הביטו בהפתעה גמורה. הם היו רגילים כבר שבנאדם יגיד דבר כזה, שמפלצת רצחה את ילדיו.. שרוח רפאים חטפה את אישתו באורח מסתורי… הם אפילו נתקלו במקרה מוזר אחד שאיזה אחד אמר שאוסמה בן לאדן איים עליו שאם הוא לא ישרוף את ביתו באש, הוא ירצח את אימו…(בסופו של דבר אימו היתה בתוך הבית, והיה די קשה להפריד בין גופה למפתן הדלת.)
אבל במקרה מוזר כזה מעולם לא נפגשו…
אז הם פשוט קבעו שהחקירה הסתיימה ורשמו בדו"ח המלצה לבית החולים לחולי נפש קאתרינה..
כשגראהם הגיע אל תא המעצר, שוטר נמוך קומה, שחור וקירח, פתח את דלת תא המעצר.
גראהם נכנס פנימה, עיניו מרושתות כלי דם מרוב דמעות, והסתובב אל השוטר,
"אני לא עשיתי כלום…" אמר גראהם כמתחנן.
"אני יודע." אמר השוטר, מבטא של ניו ג'רזי בקולו, "אני יודע מי באמת עשה את זה…"
"מה?" אמר גראהם, "אתה רציני? אתה יודע 'עליו'?"
"מובן שאני יודע.." אמר במסתוריות, עניבה שבהחלט לא היתה שם מקודם, כחולה עם נקודות אדומות, השתפלה מצווארו הקצר כנחש זוועתי שיוצא מקנה נשימתו, "אני יודע יותר מי זה אפילו.."
"מה לעזא – " נשימתו נעתקה בסוף המשפט.
"אני יודע הרבה יותר," אמר השוטר – או מה שזה לא יהיה, ומיצמץ. לאחר המצמוץ עיני פלסטיק חומות ועגולות התגלו על פניו, כמו עיניה של בובת פרווה, "חלומות פז גראהם…" חיוך מפלצתי ולא אנושי התמתח בצורה לא הגיונית על פניו, "שיהיו פרוותיים כמה שיותר…"
העולם בעיניו של גראהם נהיה לאט לאט אפור… ואז – שחור…..

גראהם התעורר לאחר כמה זמן, שכוב על מיטת מתכת, ראשו פועם מכאב. מוזר, הוא היה זוכר אילו מישהו היה שם אותו על המיטה, לא? ואז המחשבה המובנת מאליו הכתה בו, 'זה היה היצור הזה,'
חשב, 'והוא יבוא לכאן בכל רגע, יכו – '
קול משום מקום נשמע אי שם, קול שאיאפשר להגדירו.. פשוט – קול…
ליבו החל לפעום במהירות, זיעה החלה להרטיב את גבו ורעד בלתי נשלט נכפה על ידיו. הוא כרגע קלט שהוא נתון לחסדיו של היצור, שבכל רגע יבוא לכאן וימלא את הבטחתו…
ילעס בשר אחר חתיכת בשר.. באיטיות.. עד שהוא יקיא.. יקיא דם..
"גראהם.." הדהד קול בראשו, "רוצה לשחק טיפה?…"
"לא…" שמע גראהם את עצמו אומר, "תעזוב אותי בשקט…"
"נו באמת גראהם…" אמר הקול כמאוכזב, וצקצק בלשונו, "גבר כמוך לא אמור לבכות…" והוא צדק, דמעות אחדות ניגרו מעיניו, "אני רק רוצה לשחק איתך גראהם…"
ולפתע – דובון לבן עם עניבה כחולה שעליה נקודות אדומות הופיע משום מקום, בפינה האפלה ביותר בתא…
"היי גראהם.." חרק קולו של הדובי, עיניו בורקות מאורו המסורג של הירח, "אני אמרתי לך לא להתעסק בענייני…. לא אמרתי לך?…"
"בבקשה…" יבב הורטון, מתכרבל כמה שיותר רחוק מהיצור, "רק תלך מפה!"
"אתה רוצה שאני אלך מפה?…" קולה של סטפני בקע מהדובון, "אתה רוצה שאני אלך? אתה רוצה שאני אלך?…"
הדובון באחת נחצא לשניים ושלולית דם נוצרה על הרצפה, שני החצאים הפכו לאנושיים ומרוטשים – לאחר כמה זמן הם נעמדו, כגופה המרוטשת של סטפני.
הם קיפצו אליו.. זה ליד זה בזמן שגראהם מתכדר ומייבב כמו ילד קטן, "ב-בבקשה.. א-א-אני מ-מתחנן!" שני החצאים התגבשו ונהיו סטפני כמו בפעם האחרונה שבאמת ראה אותה פנים מול פנים.
"גראהם…" אמרה סטפני עם אותן פנים מודאגות, "אני דואגת לך.. דואגת לךךךךךךךךךך…"
נחש יצא מתוך פיה כלשון ולפת את צווארו של גראהם. העור של סטפני נשר ומתחתיו התגלה ראשו של דובי..
"אמרתי לך לא להיתערב בענייני גראהם!" שאג הדובי עם שיניים חדות, הנחש עדיין בפיו, "אמרתי לך לא להתערב!"
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאא!" צרח גראהם, רגע לפני שדמו ניתז על פרוותו הלבנה של הדובי…
"אף אחד לא שומע אותך גראהם…" אמר הדובי לגופתו, "ואף אחד גם לא ישמע…"

****************************************************************************************

בבוקר שלמחרת, שומר שהגיע לדלת תא המעצר על מנת לפתוח את הדלת ולקחת את גראהם הורטון למשפט, מלווה בצמד השוטרים שחקר אותו. הגיע אל הדלת המסורגת, כשהסופגניה שלו ניתקת מידו השמנה, ונופלת בחבטה רכה על הרצפה..
גופו נטול הראש של הורטון שכב מבותר ואכול על מיטת המתכת, ראשו החסר תלוי מעליו במין חבל קש זול מן התקרה – סיגריית מרלבורו לייט תחובה לפיו המשופם.
ובין הראש לגוף המבותר נרשם בדמו,

אני
|
אוהב
|
דובי
|
קוטב…