החקירה – פרק 2

גראהם היה לבדו במשרד, המום ממה שקרה הרגע. כשלפתע, הזכרון שעד עתה היה מטושטש וחלוד עקב מרוצת השנים, נהיה בהיר יותר ויותר. היה זה לפני 6 שנים, 4 שנים לאחר שהגיע לאומת המערב מיפן, ריק אאוקיג'י חשב להפוך את שם משפחתו לקייג' משום שהוא חשב שזה,
"שם הרבה יותר אמריקני."
"באמת ריק? אני חושב שאתה צריך להישאר עם אאוקיג'י.." אמר גראהם בזמנו, "לדעתי זהו שם הרבה יותר יפה."
"אבל מה לעשות הורטון?" אמר ריק, כשמבטא קל בלשונו, "אם רוצים להשתלב בארץ זרה כמו – סתם לדוגמה – יפן, אתה לא תסתובב עם שם כמו הורטון. היאקוזה תחשוד בך."
ריק הוא איש יאקוזה לשעבר, שזוהי בעצם הסיבה שעבר לכאן, הדברים שראה שם וסיפר לי עליהם.. יותר גרועים מהסיפורים שנולדו מהחזית נגד היפנים. הוא ראה ראשים מנותצים, אנשים שנאלצו להעניש את עצמם וחתכו אצבעות, גברים שעקרו את עיניהם והרשימה עוד ארוכה… במילים אחרות, ריק הוא אדם קשוח מאוד, ששום דבר אינו מפחיד אותו.
"אבל כפי שידוע לך ריק," אמר גראהם, כשהוא מנגב את הסיגריה על המאפרה, "היאקוזה לא שולטת כאן באמריקה, זה סוחרי הסמים." היה רגע של שתיקה ארוכה, ושניהם התפקעו מצחוק.
גראהם וריק עברו הרבה יחד, עד ה – 21 במארס 1987, כשריק נרצח. הוא קרא על כך בעיתונים, וראה שלמרבה האירוניה סוחר סמים רצח אותו, השוטר שראה אותו בפעם הראשונה אמר, ציטוט מהעיתון, "הוא נראה כאילו דוב טרף אותו."
באותו יום שזה נודע לו החליט גראהם ללכת אל ביתם ולנחם את אישתו, סטפני קייג', מהגרת גם היא מיפן, אך בלי שום קשר ליאקוזה.
"אני כלכך אהבתי אותו," יבבה סטפני לכתפו, "זה פשוט בה משום מקום.."
"זה בסדר סטפני," אמר גראהם כשהוא טופח בגבה, "אני יודע שאהבת אותו, זה בסדר, פשוט תוציאי את הכל.."
הם היו לבד במטבח. מטבח נקי ומאוורר שאריחי קירותיו לבנות והשיש בצבע קרם, ארונות מעץ מלא מרשרשים מרוב כלי מטבח וחלון עטוי וילון כחלחל שהיה מאחורי סטפני. מראה מאחוריו את הגינה האחורית.
גראהם הביט בסטפני, ואחר הביט בחלון בהיסח הדעת, הוא כמעט צרח. למרות שלצרוח מדבר כזה הוא די טיפשי.
דובי לבן בעל עניבה כחולה שעליה נקודות אדומות הביט בגראהם מהחלון – לא, לא הביט, פשוט היה שם. דובים לא יכולים להביט, הם סתם בובות, בטח מישהו שם אותו שם והלך… 'אבל זאת החצר האחורית' אמר קול בראשו. מיד לאחר מכן גראהם החניק אנקה, הוא נופף לו לשלום. האם יכול להיות שזוהי סתם מחווה ידידותית שהוא רואה בדמיונו? – כתובת דמית הופיעה על הזכוכית,
"אני אכלתי את ריק אאוקיג'י"
גראהם מצמץ והדובי והכתובת נעלמו… מאז הוא שכח את אותו מקרה משום שחשב שזוהי סתם אשליה, או שאכל משהו מקולקל וזה גורם לו להזיות..
ושוב אנחנו כאן, עם גראהם אחוז המחשבות..
"אממ, מר הורטון?" התפרצה המזכירה למשרד, משקפיים נטולי מסגרת על אפה, "שמעתי צרחה.."
"שום דבר," אמר גראהם, אינו מביט בעיניה, חיוור ומזיע, "שום דבר מייבל, אני פשוט, ראיתי צל מעליי וכנראה איזה עורב חלף מעבר לחלון…"
"אתה בטוח, הורטון?" שאלה מייבל, מצחה מתקמט מאחורי ציצית שיער חומה, "אתה לא נראה כל כך טוב, אתה מעוניין בתה?"
"אין צורך," גראהם קם, "אני הולך לעשות כמה סידורים.." והוסיף כשהוא כבר היה במחצית הדרך לדלת, מייבל מביטה המומה בגבו, "ותשימי, אם את יכולה, את כל המקרים של הרציחות במקום אחד ואת שאר הדברים במקום אחר," ובכך יצא מהדלת.
כשהיה במדרגות בית המשפט של סאות'סאריטי, הוא שלף סיגריה, והצית אותה בידיים רועדות, 'מה קורה כאן?…' חשב במוחו, 'דובי מדבר אליי, יכול להיות שאני משתגע? אני משוגע?'
לא.. הוא לא משוגע..
ובגלל זה הוא פנה לביתה של סטפני, כשהגיע לחצרה לאחר שעה שנמשכה בשבילו כמו נצח.
הוא הביט בביתה המפואר, בית שניתן להחזיק בו רק אם אתה שם ידוע בעולם האופנה, סטפני מקבלת הרבה כסף מכל העסק הזה. זוהי גם הסיבה לכך שהמטבח נראה כל כ –
"עוף מכאן…"
גראהם הביט סביבו.
"אל תתערב בענייני גראהם… אם תזהיר אותה אתה תמות הלילה…"
"סתום ת'פה המחורבן שלך!" קרא גראהם לאוויר.
"רק אתה שומע אותי גראהם… אני מציע לך לא לדבר אליי, עוד יחשבו שאתה.. משוגע…" באותו רגע הדובי התחיל לצחוק, צחוק מטורף שהדהד בראשו של גראהם. "אל תתעסק בענייני גראהם… אתה תמות… תמותתתתתתתתתתת…" הקול נפסק.
גראהם דפק על הדלת וסטפני, אישה בעלת שיער שיבה שחור, פתחה אותה,
"היי, גראהם," אמרה סטפני בחיוך קטן, אבל מיד נמחק כשהיא ראתה את הבעתו, "הכל בסדר? אתה נראה חיוור.."
"אני צריך לדבר איתך.." אמר גראהם ונכנס לתוך הבית. מתיישב בשולחן האוכל ומחכה לסטפני קרא, "את יכולה להביא לי כוס מים?"
"מובן שכן.." אמרה סטפני ואצה למטבח.
"אני קודם אוכל לך את הרגליים… ואז את העיניים גראהם…"
סטפני ישבה על הכיסא מולו, פניה האסיאתים מודאגים כל כך, "מה קרה גראהם?"
"את חייבת לצאת מהעיר סטפני,"
"מה?!"
"את חייבת לצאת מכאן!" הפציר, "העיר הזאת… היא לא עיר טובה.."
"א – אני לא מבינה על מה אתה מדבר…" מצחה מקומט, הורידה את מפלס המים בכוס הזכוכית שלה.
"מי שרצח את ריק," אמר גראהם, וסטפני הופתעה, היא לא דיברה על ריק כבר הרבה זמן, "הוא בה בעקבותייך.."
"מי, גרגורי ג'קסון?"
"הלוואי שזה היה הוא," התייסר, "אבל זה משהו אחר, שטני יותר…"
"אל תגיד לי שאתה מדבר על מפלצת." התלוצצה סטפני, וכשהביטה בגראהם אמרה, "אתה לא מדבר על מפלצת נכון?.."
"אני לא יודע איך להגיד את זה סטפ.." אמר, "אבל עדיף שפשוט תצאי מכאן.. יש לך את האמצעים.."
"אני חושבת שאתה עובד יותר מדי קשה.."
"סטפני בבקשה!"
"אתה מפחיד אותי גראהם!"
"בבקשה סטפ," התחנן, "לפחות בשביל הקריירה שלך, את תצליחי יותר אם תהיי בניו יורק.."
"גראהם," אמרה סטפני כמודאגת, "לך הביתה… תישן קצת… אולי אתה לא יושן מספיק…"
גראהם פתח את פיו וסגר אותו, "אולי את צודקת.."
"רואה?" אמרה סטפני בחיוך, "אתה סתם מודאג מכל העבודה.."
הוא צחקק טיפה, צחוק עצבני, "כנראה. אממ, סליחה שהדאגתי אותך," וקם כשהכיסא חורק מאחוריו.
"אתה לא רוצה להישאר?"
"לא.. אממ.. אני צריך ללכת לעבודה.. יצאתי באמצע.. אז, להת'."
"להתראות,"
והוא יצא מהדלת, הוא הגיע אחרי כמה זמן למשרד והחליט לנמנם טיפה בחדר מנוחה, חדר עם שלושה ספות וכורסה שמטבח ומקרר קטן בתוכו.
הוא הביט סביבו והופתע לראות שהוא רגוע מאוד, הוא שכב על הספה האמצעית ונרדם…
כשקם לאחר 5 דקות.. הוא הביט בשעון ונכנס למשרד…
הוא התיישב על הכיסא, מביט בחשדנות לכל עבר.. הכל כל כך.. שקט.. שקט מדי..
הוא התחיל לעבוד וחיכה שבכל רגע איזה דובי יבוא אליו משום מקום, אך ההפתעה לא הגיעה…
מה שהוא לא ידע, זה שמאחוריו, מאחורי הזכוכית של החלון, יושב על ענף של עץ, דובי לבן עם עניבה כחולה שעליה נקודות אדומות….