החקירה – פרק 1

"אני אמרתי לכם כבר 1000 פעם!" זעק הבחור הגדול שמצחו בהק מזיעה, "לא רצחתי אותה!"
"תפסיק לשקר הורטון," אמר השוטר שישב מולו, "יש לנו כבר את כל הראיות, טביעת האצבע שלך על סכין המטבח… השיער שלה נמצא על הכרית שלך.. וחוץ מזה, עד ראייה אמר שראה אותך יוצא מהבית כשאתה מזיע כולך שעה לפני שהתגלה הרצח…" והוסיף, "למרות שמצאו אותה ביער.."
"אבל זה לא אני!" ייבב הורטון, שפמו הסמיך מעל פיו, דמעותיו חורצות שבילים על לחייו.
"אז מי זה אם לא אתה?!" צעק השוטר שעמד, מרעיד את המנורה כשהוא חובט בשולחן, "הא?!"
"עוד פעם," אמר הורטון והיתייפח כפליים, "אני לא יכול להגיד לכם! אתם – "
"לא תאמינו לי…" המשיך השוטר שעמד, "נו באמת! אתה רצחת אותה ואתה פשוט לא מודה בזה!"
לשמע יבבותיו הגוברות של הורטון השוטר שישב ממול הרים יד אל השוטר השני ואמר, "אני מטפל בזה סטיבן, תן לי רגע לטפל בעניינים, אוקי?"
"אתה בטוח ורנון?" שאל סטיבן.
"בטוח בהחלט." אישר ורנון. למרבה ההפתעה סטיבן הינהן וצעד, צעד אחד לאחור, לצללים.
"הורטון.. בוא ותשמע משהו," אמר ורנון בנועם, "אני חבר שלך, אני רק רוצה שתצא מי זה בסדר, אוקיי?"
הורטון משך באפו, ניגב כמה דמעות בגב ידו והנהן.
"עכשיו," ורנון סגר את המקלט, להפתעתו של סטיבן, ונתן מבט ישיר בהורטון, "מי רצח אותה?"
"אתם תחשבו שאני משוגע!"
"אני לא אחשוב שאתה משוגע," הוא פנה אל סטיבן, "וגם אתה לא, נכון?"
סטיבן נע באי שקט, ואמר, "כמובן,"
"אז.. מי רצח אותה?"
"ה – ה – "
"כן?"
"ה – ה -" הורטון נראה כמי שעוד רגע נחנק.
"תגיד את זה כבר הורטון.. מי עשה את זה?"
"א – אני הזהרתי אותה.." מלמל הורטון.
"מה עשית?" ורנון לא שמע אותו בפעם הראשונה.
"שעה לפני שהיא נרצחה… הזהרתי אותה…"
"וזאת הסיבה שיצאת מהבית שעה לפני הרצח? ידעת שהרוצח יבוא אלייה?"
"לא.. לא אמרתי לה לברוח מהרוצח… אמרתי לה לברוח מהעיר.. העיר הזאת.. יש בה הרבה רוע.."
"מהי כוונתך הורטון?…" שאל ורנון בסקרנות.
"שום אדם לא רצח את סטפני קייג'.." אמר הורטון והביט בורנון מבט מבוהל, "אני אמרתי לה! אמרתי לה לצאת מהעיר הזאת! אבל היא לא הקשיבה לי! לא הקשיבה לי בכלל…"
"אתה הכרת אותה?" שאל ורנון, מפוצץ בשאלות שעוד רגע מנפצות את סבלנותו שעומדת כל הזמן במבחן, שאף פעם לא איכזבה אותו – גם עם האנשים הקשים ביותר.
"כן, הכרתי אותה…" אמר הורטון, ראשו הקירח נוטף זיעה, "היא היתה אישתו של חבר טוב שלי."
"אבל הוא נרצח, על ידי גרגורי ג'קסון, מצאו את הגופה שלו ליד נחל 'זכריה', מרוטשת לגמרי.."
"טעות," הפטיר הורטון, "למרות שג'קסון היה סוחר סמים ידוע, הוא לא היה הרוצח.."
"אז מי זה היה?"
"זה היה הדובי.."
"מה?!"
"כמו האלה שאתה מקבל ביריד.. גדול ולבן.. עם עניבה כחולה שיש עליה נקודות אדומות…"

**************************************************

גראהם הורטון היה בדרכו אל המכולת באותו יום. השמש הניחה את קרניה על העוברים והשבים, הרוח הקרירה הצליפה בכולם והעלים החלודים שעל העצים רישרשו – במילים אחרות, יום אביבי טיפוסי..
נעליו השחורות צעדו על המדרכה כשהוא מענג את עצמו בהרגשת המקום.. את כל הטבע..
כשהגיע אל המכולת, המוכר קיבל אותו בסבר פנים טובות, כמו תמיד, "היי הורטון, שמעתי שאתה די הצלחת במשפט האחרון! עורך דין כמוך צריך להיות בערים גדולות כמו ניו יורק.. או, ניו ג'רזי!
לא באיזה עיר מחורבנת שכוחת אל כמו סאות'סאריטי…"
"מה אני יכול להגיד, שיין?" שאל גראהם, "אני פשוט אוהב את העיר הזאת.."
"מה שתגיד הורטון, אבל אני רק אומר – אתה אמור לקבל הרבה כבוד."
"זה מאוד מחמיא," אמר גראהם בחיוך, למרות שהוא בחור גדול ונראה מאיים, הוא עדיין בחור נאה, "הייתי רוצה שתביא לי מרלבורו."
"איזה?"
"תפתיע אותי."
מרלבורו לייט הונח על הדלפק וגראהם לקח אותו, שולף סיגריה ומדליק אותה במצית, אחר פולט עשן.
"תודה שיין." הוא הניח שני דולר על ידיו ויצא מהחנות, יונק ופולט עשן סמיך.
כשהגיע אל מקום עבודתו הוא נכנס אל המשרד והניח את תיקו על השולחן.
הוא די אהב את המשרד שלו.. התמונות של הנופים המרהיבים, השולחן הגדול שלו והאווירה הרגועה פשוט הרגיעה אותו.
הוא התיישב על הכיסא המסתובב ובדק את כל התיקים שהמזכירה השאירה לו, הוא רק היה צריך לבחור: בחור שרצח את אישתו וילדיו, שוד, שוד, חטיפה –
"אני רעב…"
"סליחה?" הורטון הרים את ראשו, הוא היה לבד במשרד.. אבל הוא היה בטוח ששמע משהו..
בטח אני עובד ממש קשה, ענה לעצמו במוחו והמשיך לעיין בתיקים.
"אני רעב… רעב נורא…"
הורטון הרים שוב את ראשו. "נו באמת…" מילמל בעצבנות, הוא עובד יותר מדי קשה, הוא צריך חופשה. כן. זה מה שהוא צריך. חופשה באיים הקריביים תהיה נחמדה..
"אתה שמעת נכון ידידי… לא דמיינת.."
הורטון הרים את ראשו שוב, וכמעט השתין במכנסיו.
"אני רעב נורא גראהם.. רעב נורא…"
מולו עמד דובי לבן בגובה חצי מטר, מגבעת על ראשו ועניבה כחולה שעליה נקודות אדומות.
"מה אתה לעזאזל?" אמר גראהם, "אני רק מדמיין.. זה הכל, כשאעצום את העיניים אתה לא תהיה שם!"
גראהם עצם את עיניו ופקח אותן. הדובי לא היה שם. גראהם נאנח בהקלה והמשיך לעבוד.
"אני עדיין כאן…" לחש הדובי לאוזנו.
גראהם הביט לשמאלו וראה את הדובי, במרחק סנטימטר ממנו, כשדם – אמיתי – יוצא מעיניו כמו דמעות.
"אני עדיין כאן גראהם…" אמר הדובי, מצחקק, "ואני ממש רעב.."
אנקה חנוקה יצאה מפיו, לא היה לו מספיק אוויר בשביל שיוכל לצרוח. מה הוא עושה? פוחד מדובי דמיוני?
"אני לא דמיוני גראהם… אני רק רעב…" אמר הדובי, ונהפך לאט לאט לעכביש מעוות, ממש מול גראהם, "אבל אני לא אוכל אותך.. אני אוכל משהו אחר… אולי את סטפני… סטפני קייג'.."
ואז נפל לו האסימון.
"אתה רצחת את ריק קייג'," נאנק גראהם, "עכשיו אני נזכר…"
"יפה מאוד גראהם… יפה מאוד.." אמר העכביש-דובי המעוות, שהשתנה עתה לסטפני, פניה אכולים ותולעים יוצאות מחורי עיניה, "היי גראהם," אמר הדובי בקולה של סטפני, "ככה ימצאו אותי אחרי שהוא יאכל אותי. אתה רואה גראהם? ככה ימצאו אותיייייייייייייי…"
עכשיו גראהם צרח, והדובי נעלם, בקול פקיקה, כלא היה…..