ההחלטה השלושה עשר.

"אתה רציני?" שאלה היא בקול רועד, פניה הופכות חיוורות יותר מרגע לרגע.
הנער שעמד מולה הנהן, עיניו הגדולות עצובות; שיערו השחור נפל על עיניו בצורה שנתנה לו מבט יותר מרחם ממה שיכול. ידיה של הילדה החלו לרעוד, היא לא ידעה אם זה בגלל הרוח הקרה הנושבת משברי החלון, או משום שפחד הקפיא את כל גופה ברגעים אלו.
"אבל… זה לא יכול להיות." ניסתה להכחיש את האמת, לא בטוחה אם ניסתה לשכנע את עצמה או הנער. היא נשמה נשימה רדודה, ועצמה עיניה בחוזקה. מנסה לשכנע את עצמה שזה לא אשר מסתם חלום, ולא המציאות הכואבת אשר תסחף אותה הרחק מהשפיות, הרחק מחייה.
"אני מצטער -" התחיל לדבר, אך עצרה אותו כאשר הרימה ידה. הילדה קמה מהכיסא הרעוע שחרק תחת משקלה, למרות ששקלה מעט.
"אני… אלך לפני שאתחיל לסכן אנשים בביתך." מלמלה בעצב.
"את לא חייבת!" מיהר לומר ותפס בידה החיוורת כאשר הסתובבה לכיוון הדלת. היא ניערה את ידו ממנה, ולחישה רועדת נשמעה ממעמקי גרונה:"אני חייבת. זה לטובתך."
"את -" התחיל שוב, אך קטעה אותו.
"החלטתי. והחלטתי סופית. אני מצטערת, אך יכול להיות שלא נתראה שוב. אף פעם. תמיד אזכור אותך, דמותך תינצר בלבי, לעד." אמרה בקול חלוש וצרוד, היא הפנתה אליו את גבה והסתלקה מביתו במהירות, לא מביטה פעם אחת לאחור.

צעקתה נשמעה בכל רחבי הרחוב, צעקה מפוחדת הזועקת לעזרה. אך היא ידעה שאף אחד לא יבוא להצילה; היא לבד בעניין הזה, והיא החליטה זאת. רשרוש קל חזר על צליליו בקצב אחיד כאשר רצה בשיא המהירות, כוחה נעלם באטיות. זוג שדים הופיעו מולה, מרצדים מול עיניה ככתמי דיו גדולים. הם צחקו בלגלוג. צחוקם נשמע כמתכות המתחככות אחת בשנייה – צורם ולא נעים.
"האם החלטת, ילדתי?" שאל השד הימני. הוא נראה כמסכה אינדיאנית, צבועה בצבעים אדומים, לבנים ושחורים.
המשיכה היא לרוץ, נשמותיה הופכות מהירות יותר ויותר. ליבה האיץ, לרגעים חשבה שנדם. גרונה הצחיח החל מתייבש. באותם הרגעים הקצרים אשר הרגישו כמו נצח היא הבינה שזה הוא הסוף.
"אל תמהרי להחליט." אמר השד השמאלי. אך היא ידעה שהיא צריכה להחליט במהירות, מכיוון שבקרוב הוא יגיע, ואף אחד לא יעזור לה במקרה הזה.
"מהרי, יקירתי. הוא מגיע! אין לך את הזמן הדרוש." ציין במהירות השד הימני, ודאגה צצה בקולו המצמרר. היא אינה ידעה מה לעשות, היא לא יכלה לסכן את קרוביה האהובים והיקרים לה כל כך.
"החלטתי." פלטה מפיה לאחר שניות של חשיבה שקולה. בדיוק כאשר אמרה מילה זאת, התפוגגו השדים, אחד מהם חייך, חיוך זדוני וערמומי. צמרמורת עברה בגופה, והרגישה כיצד רגליה מתחילות להאט. גפיה זזו לאט יותר, מנסים למרוד נגד מוחה הפוקד עליהם לרוץ בשיא המהירות. היא הרגישה כאילו רצה בחומר צמיגי, המדביק את רגליה לרצפה.
הזמן עצר מלכת. היא לא זזה, היא לא יכלה לזוז. היא שמעה צעדים מהירים מאחוריה, המתקרבים בזריזות לעבר דמותה חסרת האונים. כאב חד חדר לעורה לאחר שבריר שנייה, היא הרגישה את הכאב חורך את עורה, שורף את תקוותה עד הגרגיר האחרון. היא ניסתה לשווא לרוץ, אך היא לא יכלה להזיז את רגליה. פיה סירב להיפתח ולזעוק לעזרה.
"את החלטת זאת." שמעה קול חורק כאלפי סכינים מושחזים הנגררים על אדמה.
"הנך צריכה להתמודד עם החלטתך," קולו המצמרר נשמע קרוב יותר אליה,"דמך על ראשך."
עוד כאב נורא הגיע לגופה, משסף את גופה חסר האונים. היא כבר התייאשה מניסיון לברוח. היא צריכה להתמודד עם החלטתה.
גופה זעק לעזרה, נשרף תחת הכאב הצורב כאש המתלקחת בכל חלקי גופה.
"דמך על ראשך." חזר ואמר הקול המחריד, משלח כאב בגופה של הילדה הקטנה והאומללה שרק הייתה צריכה לקבל החלטה. החלטה קשה מנשוא, דילמה שהיא צריכה להחליט בינה ולבין עצמה. אך היא החליטה את הדבר הנבון, הלא כן? היא לא חשבה על עצמה. היא חשבה על אחרים. וכרגע, בגלל החלטה זו, שוכבת היא על מדרכת האבן, כרותים איבריה. שוכבת היא בתוך שלולית דם אדומה שנזלה ממנה. גופה חיוור לגמרי, מרוקן מדם. מילותיו של יקירה נחרטו בליבה, עד הסוף המר.
יום שישי ה-13 זה היה. יום פחדים וסיוטים אשר צצים מכל פינה, חוסר מזל התגלה בידיה של הילדה. אך איתה באה החלטה, והיא עשתה את הצעד שבחרה.