האישה מתוך הגלים

אם תשב על המרפסת, תסתכל על הים. כן, הים הרגוע, השקט הגלים שמלטפים את החול. הכל נראה תמים למדי…. אך מה בעצם קורא שם, כשכולנו יושנים, שקועים בחלומות הלילה….
"כן, אני בדרך…." ניתקתי את השיחה בזמן ששרכתי את השרוכים. בחוץ היה כבר חשוך, 'זה לא שציפיתי שיהיה אור ב1 בלילה'. ערן חיכה לי בשער, הכל נראה מפחיד כל כך בלילה. דממת החשכה, האורות הכבויים בביתים. רק בודדים מהחלונות היו פתוחים ורק בודדים מהאנשים עוד התהלכו ברחובות, הערפל הכבד שירד כמו בכל לילה, הכל היה כמעין תפאורה שליוותה אותנו עד לחוף הים.
נעמדנו מול הגלים, בוהים בדמות שמופיעה מתוך הערפל, בכל לילה, באותן השעות קוראת בשמנו. כאילו מכירה אותנו. פעם ראשונה מזה שלוש שנים העזנו לחשוב מיהי הדמות, העזנו לבוא.
הדמות התקרבה אלינו עם הגלים, פניה התבהרו בכל צעד. צבע העור, העיניים הבגדים הבלוהים בקצוותיהם, הכל התבהר חוץ מהשאלה. מי בעצם האישה?
הבטנו זה בזה, חשבנו אולי נחזור, נשכח מכל זה. רגלי לא נתנו לי לזוז ומשום מה גם ערן לא זז. צווחה נוראה נשמעה מהגלים, הכל קרה מהר כל כך. האישה העדינה שצפה על הגלים רצה אלינו השמלה לבנה שלה, לבנה כשמלת כלה הפכה אדומה מוכתמת הדם עינייה הכחולות הפכו אדומות ידיה העדינות תפסו סכינים. לא הבנתי מה קרה, ערן משך את ידי, ניסינו לרוץ, החול עצר אותנו, כאילו משך את רגלינו.. וזה מה שבעצם קרה…
נתקענו בחול, רגלינו לא יכלו להשתחרר והאישה? כבר עמדה מעלינו. תוקעת סכין בערן, הורגת אותו אל מול עיניי… הדם שהשפריץ לכל הכיוונים. קול הכאב המיוסר שלו חנק אותי. עינייו הזהובות נסגרות, והוא לוחש בשקט "רוצי!"
לרגע רגלי השתחררו והתחלתי לרוץ. 'אסור להביט לאחור' חשבתי כשהדמעות מרטיבות את החול.
מה אגיד להורים? לחברים? למה ערן לא כאן? למה לא יוכל לבוא יותר?
רגלי נעצרו נעמדתי מול האישה, כל הפחדים נעלמו. כולם אחד אחר השני. התייצבתי מולה ובהיתי בסכין מוכתמת הדם שהחזיקה.
זה לא כואב למות, רק דקירה קטנה בבטן. 'עכשיו אפגוש שוב את ערן, לא אצטרך להסביר'
למות בידי אישה לוחמנית מהים, לא דרך של ילדה בת 12 למות.
ועכשיו מה נשאר? ילדה, גופה שכובת על החול מכוסה בדם וילד, גופה חסרת חיים מכוסה בדם.