דום טאון – פרק 3 *מתיחה ולחם שום*

מאט גילה שאנשי זאב מאוד יסודיים בהכנת תוכניות. אולי הם יסודיים רק אם זה קשור לזה שהערפדים יסבלו, אבל בכל מקרה הם מאוד יסודיים. בתוך כמה דקות והם תכננו וארגנו מתיחה לחבורה של ערפדים. מאט לא ידע את כל פרטי התוכנית, כי שלחו אותו לקנות כמה חבילות של לחם שום. בהתחלה הוא לא הסכים, אבל אז התברר לו שטום יהיה שם. כשחזר עם החבילות, ראה שאנג'לה החליפה בגדים לבגדי שליח. "אני עובדת בתור שליחה של הפונדק", הסבירה לו אנג'לה. הכל היה מוכן. קרט לחש למאט באוזן שהוא יודע שעכשיו הם מזמינים דם מהפונדק, אז הם לא יחשדו. אנג'לה ניגשה לבית שבו הם נמצאו ודפקה על הדלת. מאט עדיין הסתכל עליה, אבל אוליביה גררה אותו אחורה. "השתגעת?", היא נזפה בו. "הם יראו אותך ויתחילו לחשוד". הוא הלך איתה מאחורי השיחים, איפה שהתחבאו גם קרט, איימי ולורן. הם חיכו כמה דקות, אבל לא קרה כלום. "איימי, את יכולה רגע להסתכל מה איתה?" ביקש קרט. איימי הרימה את הראש מעט ונאנחה.
"טום פתח לה את הדלת". גם כל השאר נאנחו בתסכול, ומאט לא הבין מה הבעיה. "למה? מה קרה?"
"לאנג'לה יש… איך אני אגדיר את זה?" התחיל לורן להגיד. "חולשה", הציעה איימי.
"כן, חולשה לטום", הוא התחיל לצחוק. "תהיה בשקט!" נזפה בו איימי. הם חיכו עוד כמה דקות, ואנג'לה הגיעה. מאט שם לב שהיא מעט חיוורת, אבל מיד זה עבר לה והיא חייכה בניצחון. "הצלחתי", היא לחשה בשעשוע. מיד נשמעו צעקות של כעס מתוך הבית. כולם פרצו בצחוק, ואיימי אפילו בכתה מרוב צחוק. "צריך… לברוח… מכאן", היא ניסתה להגיד ברצינות, אבל היא עדיין לא יכלה להפסיק לצחוק. "הם עכשיו יבואו לרדוף אחרינו".
"צריך ללכת לצריף", המשיכה אותה אוליביה. הם התחילו לרוץ לקצה העיירה. הזאבים ואנג'לה רצו במהירות מדהימה, ובלי לשים לב השאירו את מאט מאחור. "חכו לי!" הוא צעק, אבל הם כבר היו רחוקים מידי. פתאום תפסה אותה יד חיוורת בכתפו, והוא נעצר בכוח. "עצור, פרחח!" קרא קול מוכר מאוד. מאט הסתובב וראה את טום ועוד כמה ערפדים יותר גדולים ממנו. "חשבתה שתוכל לברוח? אני רואה שהחברים שלך ברחו והשאירו אותך פה. כמה חבל!" אמר אחד מהם, וגיחך.
"אולי אנחנו לא יכולים לפגוע בך, אבל אנחנו יכולים לכלוא אותך בתור עונש. מה אתה אומר?" אמר טום בקול ארסי. הערפדים התקרבו אליו, הקיפו אותו במעגל. מאט בלע את רוקו. אין לו לאן לברוח…
פתאום אחד הערפדים נפל ארצה, עם יד עקומה. חבריו היו כל כך מופתעים, עד שהם גם נפלו ארצה עם עצמות שבורות, אחד אחד. מאט היה בהלם, עד שראה מי שעשה את זה: נער ונערה, הוא עם שיער שחור ועיניים ירוקות והיא עם שיער חום עם גוונים ועיניים כחולות. "אתה בסדר?" שאלה הנערה. "אני לינה, וזה ידיד שלי טי ג'יי". טי ג'יי הביט בו במבט קודר, שהפחיד את מאט. "אני ב-בסדר. קו-קוראים לי מאט", הוא גימגם. מאט הביט בערפדים, ופחד שהם מתו. "הם לא מתו, הם יחלימו עוד מעט", אמר לו טי ג'יי, כאילו קרא את מחשבותיו. "אלה היו איימי והחברים שלה שעוללו את זה?", המשיך ודרש לדעת. מאט הנהנן. לינה גלגלה עיניים לכיוון טי ג'יי ואז קרצה, כאילו יש להם סוד משותף. הוא חייך אליה חיוך קודר.
"אז… מה תעשו לי עכשיו?" מאט שאל ברעד. לינה הזדעזעה, "אנחנו לא נעשה לך כלום! רק נלווה אותך לחדר שלך בפונדק. מתחיל להחשיך, והמקום הזה מסוכן בחשכה".
הם התחילו ללכת, עד שהגיעו לפונדק. לינה וטי ג'יי נפרדו ממנו, ומאט עלה לקומה למעלה. הוא נכנס לחדר שלו, "מספר שלוש עשרה… איזה צירוף מקרים" הוא מלמל בציניות, נפל על המיטה ונרדם מיד. המחשבה האחרונה שעברה לו בראש לפני שנרדם הייתה –
"וזה היה רק היום הראשון. אני כנראה אמות מחר".