ג’ו

"בוקר טוב!" שאנון מגחכת, ומטיחה לעברי כרית. ועוזבת לחדרה.
וברגע הזה ג´ו מבחין בעובדה שהתעוררתי, ומלקק את לחיי.
הוא מאושר, כמו בכל בוקר.
ברגע שמגלה שאנחנו, המשפחה שלו, "קמה לתחייה" מהצום של הלילה,
הוא יכול לצווח מאושר.
הוא יפיפה. הוא מעורב בגזע פינצ´ר וטרייר ושיערותיו בצבע בלונד-זהב.
מצחיק אותי שהוא מזכיר לי מדי פעם עז בגלל ה"זקן" הקצרצר שלו, אם אפשר לציין.
אני מלטפת אותו ושולחת אותו לסלון,
כאשר אני סוגרת את הדלת בידית שמשתקפת על פני נוף החלון.
"בוקר.." אני משאירה תגובה ומתקדמת לעבר הארון. אני מצליחה לגלות חולצת טי וז´קט אדום, ומכנס ארוך שמגיע עד לתחילת נעליי האולסטאר שחלצתי.
אני קולעת את שיערי לקוקו בינוני, ויוצאת ממפתן דלתי.
"מה אוכלים?" שאלתי את אמא בתמיהה.
"מקושקשת" היא משיבה לי. לפעמים נדמה לי שזו פשוט חביתה שיצאה לא טוב, ובגלל שלאמהות חבל ´לבזבז´ אוכל עלוב שלוקח בסך הכל שתי דקות להכין, הן כינו את זה בצורה הזאת, ונתנו לנו לאכול את הזבל הזה. אבל מבחינתי זה לא עד כדי כך נורא…
מהרגע הזה שוררת דממה במטבח, וכעת אמא מסיימת במלאכתה ומניחה שלוש צלחות באי. ולאחר ששאנון גמרה במלאכת הלבוש המוגזם שלה היא מצטרפת לארוחה ואני שוברת את הקרח.
"מזל טוב"
"על מה?" שאלה שאנון מבולבלת, ללא כל הבנה.
"התלבשת יותר גרוע מאתמול"
"אמא!" צווחה שאנון, ובלעתי עוד חתיכת חביתה. וזו ההוכחה שהיא פחדנית, היא לא מוכנה להתעמת איתי.
"ברי" אמא קראה לעברי.
"הא?" פי היה מלא בחביתה וכמעט התפוצצתי מצחוק.
"טוב, טוב…סליחה" ודי ברור שלא התכוונתי ל´סליחה´ הזאת ברצינות, אבל לא היה לי כוח לריב איתה.
"להוציא את ג´ו?" אני מכוונת את השאלה לאמא, אני לא מעוניינת לדבר עם שאנון.
"כן" ענתה בישירות. אני מסיימת את הארוחה ומפנה אותה לכיור. אני מרשרשת את רצועתו של ג´ו והוא רץ לעברי. אחד הדברים האהובים עליו הוא לצאת מהבית השומם הזה. אני סוגרת את הקולר בצווארו ויוצאת בעוד שהוא מושך אותי ורץ כמו משוגע.
–
אני מבחינה בדמות כלבית שגבה פונה אליי, בשטח בית הספר.
שיערו נראה מטופח, בצבע בלונד-זהוב שכזה. מזכיר את ג´ו בגודלו ומתיאורי האחרים.
"ג´ו?" אני מהססת ומתקרבת לעברו. הוא נובח. על מי לעזאזל הוא נובח? נביחותיו נעשות חזקות יותר ויותר. אני אוטמת את אוזניי ונופלת לאחור.
"ג´ו!!!" אני צווחת בפעם האחרונה ושומעת את נביחותיו מתגברות.
הוא קופץ לעברי ונראה כאילו עומד להשחית את עורי במבטו הרצחני, שמעולם לא יצא לי באמת לראות.
אני מתעוררת ומוצאת את עצמי שוכבת בספה האדמדמה שמוצבת בסלון. מה לעזאזל אני עושה פה? אני חושבת לעצמי, ורואה את הכל גבוה וגדול משמעותית. אני מנסה לנגב את פניי, ומבחינה בידיים שעירות ולא מאמינה למראה עיניי. אני מביטה ברגליי התואמות. והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא שוק.