בוהק

פיטר רץ ליער,
ולא חדל לרוץ אפילו לשנייה,
הוא ידע שכלבי הציד בעקבותיו,
נשימתו הכבדה הקשתה על ריצתו בסבך העלים והענפים, אבל למרות זאת, לא הפסיק.
שעות ארוכות רץ ביער הנער המסכן, גם כשקולות הכלבים והאנשים לא נשמעו עוד.
הוא עצר, לבדו באמצע היער, החושך והפחד לא מנעו מבעדו ליפול ארצה על האדמה הקשה.
פיטר ראה משהו מאט זוהר בין העצים, קם מיד על רגליו ושלף את הסכין הגדולה מתיק הגב שלו,
הוא התקדם צעד אחד לכיוון האור הזה, וזרק את ידו אל תוך הבוהק.
ידו, פשוט המשיכה, כאילו לא עברה ביותר מאוויר.
הוא צעד צעד נוסף, ונכנס לתוך האור,
הוא הרגיש כאילו תבל בתוך אמבט קרח קפוא,
הוא צעד אחורה,
מעד על ענף,
גבו וראשו נחבטו באדמה,
אבנים קטנות משאירות סימנים על גופו.
הבוהק הזהור לאט לאט לצורה מעט לא ברורה אך היה אפשר להבחין בפנים מרושעות שיוצאות מהחשכה, הוא התגבש לצורת אדם, כאילו עשוי עננים,
האור שלח את ידו, שכמו גופו נראתה עשויה ענן סערה,
פיטר נכבל לאדמה, והבוהק הניף את ידי הענן שלו שוב ושוב,
והכבלים התהדקו סביב חזהו של פיטר,
נשימתו הכבדה פסקה,
וגופו נשמט.
הכבלים גררו אותו לתוך האדמה וממנו לא נשאר שום סימן מלבד תיקו וסכינו, שבאמצע היער אף אדם לא ימצא גם ככה.
עוד נער עיקבותיו נעלמו,
הפעם ה- 43 השנה.
הבוהק חייך לעצמו בגאווה.
'טיפשים, כולם טיפשים' וחזר על עקבותיו בריחוף.