"אנחנו רוצים שהיקום יבחין בנו."

מכונת התפירה מטקטקת. תפרים. הם מכסים אותה. שפתיה הכחולות כבולות בחוטים, שלעולם לא יותרו. דם מכסה אותה. ריח של דם קרוש מסתובב בחדר, מחפש מקום שבו יוכל לחדור אליה. עורה המתוח, תפור מכול עבר. ידיה מודבקות לצדדי גופה וכך גם רגליה אחת לשנייה. התופר לא חס עליה, מכניס את מחטו בכול שנייה חזק יותר ויותר. דמעות מתמלאות בעיניה שלא יפתחו לאוויר העולם לעולם. היא שומעת קול מתכתי דק. כאב פתאומי מפלח את אצבעותיה, דם חמים זולג מבין ידיה ורגליה ממלא עוד יותר את חבית דמה. סחוט אפה מתנפץ ובמהירות הוא דוחס חתיכות בשר מידה שנתלשו לפני רגע על ידי ציפורניו האכזריות.
כך הוא ממשיך, עומל עליה כול הלילה. שמחה ממלאת אותו. צחוקו הרם נשמע בחדר. דמותה הנפולה, השבורה, הכאובה, הבוכה, שמדממת אפילו שעות אחרי שנשמתה נפחה. היא שם. שערה נתלש מראשה עוד בעודה חיה. כולה תפורה ודבוקה לעצמה. כמו בובה. הכול סגור, סיכוי אפסי לפתחי אוורור בה. היא ננטשה על הרצפה בזמן שהוא צועד אל עבר הדלת. כול צעד שלו נשמע ומשפיע. סדקים מופיעים על ריצפת האבן. הוא רצה שהיקום יבחין בו. שהוא שם. שיתפסו אותו ויטיחו בו אגרופים, עלות ומכות חשמל. זה חלק מההשלכות, אז זה שווה.
אנחנו רוצים שהיקום יבחין בנו.
צחוק צורמני ואכזרי חוזר על עצמו בהדף חלש. צחוקי הכאוב שלי.