אמצע היער ועלטה.
היא מבוהלת.
מסביבה רק שחור, העלטה כמו סוגרת עליה, והיא מפוחדת.
היא קרה. כבר אין שמיים שנראים לעין והאדמה רק הופכת חלקלקה.
היא מרגישה שבעוד רגע היא טובעת, נמשכת אל תוך הבור השחור הלא נודע שמתחת לאדמה הבוצית. היא מסתובבת וקופצת ומנסה לדבר אבל שום צליל לא יוצא. היא צועקת, היא זועקת, אבל שום דבר לא קורה. אף אחד לא שומע, אף אחד לא מקשיב. והיא קופצת מול העולם, וזועקת מול העולם, ומתחילה להשתגע אבל אף אחד לא עונה. אולי אין פה אף אחד. היא לבד. הגרון שלה יוצא עוד רגע ממקומו, היא ממששת את הוורידים שכנראה כבר יצאו לה. למה לא יוצא הצליל, או שאולי זאת היא שלא שומעת? ובינתיים יש כוח אחר, כוח משיכה, שדוחף אותה למטה. היא מרגישה שהיא נסחפת אל תוך האדמה, כמו טביעה בים סוער חסרת אונים. היא קופצת כמו מנסה להקטין את שטח המגע שלה עם הקרקע. האדמה סוגרת עליה. היא צועקת אבא אמא אבל היא רק חושבת שהיא צועקת. כי אף אחד לא שומע. ואף אחד לא עונה. ובעצם בכלל אין לה אבא אמא. הרי רק אתמול הם נרצחו ורק אתמול קיבלה את הבשורה. הרי למה שיגידו לילדה הבכורה שההורים שלה מתו, ראשונה? למה? קודם כל אומרים לכל הדודים, אחר כך מביאים אותם לדודה שלהם שאף פעם לא ידעו שהיא קיימת, ואז מתחילים לספר להם סיפורי דרקונים על כך שהם נאבדו ושצריך למצוא אותם. כאילו היא ילדה בת שנה. היא מספיק בוגרת. היא בת 16. הם נרצחו ובדם קר. היא לא יודעת למה. היא לא יודעת איך. אבל היא בדיוק בדרך לחקור את זה. אבל עכשיו לאן שנקלעה, ממש בדרך אל אמצע היער בו קרה הרצח, עכשיו, היא חושבת שהיא בדרך אל ההורים שלה. למעלה. הרי איזה עוד מקום יכול להיות כזה שומם? ולמה בעצם הכל שחור פה. גהינום. אבל למה גיהנום, היא שואלת? הלב שלה מתחיל לרעוד. הדבר היחיד שהיא שומעת זה את דפיקות הלב שלה, והגרון שלה כבר זועק מכאב, והידיים שלה קפוצות לאגרופים.
היא מבוהלת.
מסביבה רק שחור, העלטה כמו סוגרת עליה, והיא מפוחדת.
תגובות (0)