איש העורב

הירח הצהבהב מאיר באור בוהק ומאיר את כל הרחוב. אין איש, ורק רעש הצרצרים שובר את השקט הנורא. כל פנסי העיר מכובים, אחרי השעה 11 מכבים את כל הפנסים ואז אני יוצא לשוטט ברחובות השוממים.
אני שומע צווחה של עורב, בדרך כלל עורבים לא מסתובבים בשעות מאוחרת כזאת של הלילה. אני מבין ישר שמשהו פה לא לעניין. אני הולך בכיוון בו נשמעות הצווחות. אבל לא משנה כמה מהר אני הולך הצווחות לפני. אני מתחיל לרוץ, לרוץ כמו מטורף. אין סיבה לריצה הזאת, אני רץ בלי סיבה. חוצה במהירות את הרחובות הריקים רק כדיי להגיע לקול העורב. כמו זבוב שנמשך ללהבה של נר אני רץ בכיוון הצרחות. אני מתנשם בכבדות, שומע את פעימות ליבי, ובלי לשים לב נופל על הארץ.
הכל מתחיל להיטשטש, וצווחות העורב הופכות לצווחות של ילדה. לפתע עומדת מולי הילדה היפה ביותר שראיתי מימיי. שיערה הבלונדיני גולש על כתפיה, עיניה ירוקות וגדולות, ושפתיה הדקות בצבע דובדבן.
שמלתה הלבשנה מתנופפת ברוח הלילה והיא ניגשת אליי ומשוטיה לי את ידה. אני נוגע בכף ידה ונרתע לאחור. כף ידה קרה קקרח.
אני עוצם את עיניי ופותח אותם שוב, ומולי כבר לא עומדת ילדה, אלא איש גבוהה שכל גופו מכוסה בשכמיה שחורה. ועל כתפו עומד עורב. אני לא מצליח לראות את פניו. "מה אתה רוצה ממני?" אני שואל בקול מבוהל. והוא מרים את ראשו וחושף פנים מפחידות. פניו רזות כמו צימוק, וכל שפתיו מצולקות. העור שלו לבן כשלג, ועיניו הכחולות עמוקות כמו האוקיינוס, בוהקות במין כחול מהפנט.
"שלום שלום, חיכיתי לך…" הוא לוחש בערמומיות. "מה אתה רוצה ממני?!" אני צועק מבוהל. הוא תופס אותי בחולצתי ומושך אותי מעלה. "אתה לא תצעק עליי, אתה שומע?" הוא לוחש לי באוזן, ונושף על עורפי. נשימתו מקפיאה כמו רוח בקוטב הצפוני. הוא מוביל אותי ליער, ואני הולך אחריו בלי להוציא מילה. אני לא יכול להסביר מדוע אני לא מנסה להתנגד אפילו, אבל כוח מסוים מונע ממני לנסות להלחם.
"הגענו" האיש אם העורב לוחש ומולי עומד בית רעוע וישן. הוא דוחף אותי פנימה ודוחף אותי על הרצפה.
"חיכיתי לזה כבר שנים…" הוא אומר ומגחך
"מה? תעזוב אותי כבר! לא עשיתי כלום!" אני אומר מבולבל. "אתה לא עשית אבל אביך עשה, הוא לקח לי הכל… את אשתי, את כספי, את בני את הכל הוא לקח לי!" אני מסתכל עליו מבוהל ומופתע, אף פעם לא הכרתי את אבי כך שאין לי מושג על מה הוא מדבר. הוא ממשיך, " אביך ואני היינו חברים פעם, אבל הוא תמיד קינא בי, הוא היה מאוהב באישתי, היא הייתה הכל בשבילי קראו לה אן, אהבנו אחד את השני עד כאב. כעבור כמה שנים נולד לנו בן, יובל." הוא אומר וקולו רועד. "יום אחד הלכתי לבדי אל האגם וכשחזרתי כל הבית הייה מכוסה דם. אן הייתה מונחת על הרצפה מלאה בדם ולצידה מונח יובל. לידם הייה פתק 'זה לא הייה חייב להיגמר ככה אבל היא התנגדה לא הייה לי מה לעשות, אדם.'" הוא מחייך חיוך עצוב ואומר:" עכשיו תורי לנקום…" הוא מוציא מתוך השכמיה פטיש ברזל, ואני מבין שזה הסוף. הוא מכה בגולגולת שלי אם הפטיש, ואפשר לשמוע את קול השבירה. אכל ראשי כואב, אני מרגיש את הדם שנוזל לי מהגולגולת אל העניים, האף ומגיע אל הפה. בכוחתיי האחרונים אני מלקק את טיפות הדם משפתיי. ואז הוא מכה שנית, ברכה. אני נאנח, ולאט לאט עייני נעצמות…