אין

היא ישבה על הכיסא בחדר הריק, ותופפה עם רגלה באותו מקצב קבוע. אחת, שתיים, שתיים, אחת, אחת שתיים. אחת, שתיים, שתיים, אחת, אחת, שתיים. "בראבו! בראבו! היישר לבלט ברוסיה!", הו, כמה זמן כבר לא שמעה מחמאות כה מופלאות על ריקודה. והרי, הכיצד יכלה לשמוע? הרי כל עוגיות הלימון אשר היו בארון נגמרו, וכל התפוחים והדבש נגמרו אף הם, ולמה להם לאורחים להגיע, אם לא תחכנה להם עוגיות לימון, תפוחים ודבש?
היא זזה ברחבי החדר, מקצב רגליה נשאר קבוע, לא משתנה לעולם. 'דבר לא נשאר קבוע, ולעולם משתנה העולם, וכיצד יכולה אישה להיות חלק מהעולם, אם קבועה היא?' היא המשיכה לרקד ברחבי החדר, גוררת את רגליה בתנועות מעגליות וספירליות, מתקרבת אט אט לחדר, לדבר שהופך את החדר לחדר, שמבדיל אותו מאוסף של קירות שבמקרה סוגרים את עצמם. הרי חדר ללא רהיטים ובני-אדם הוא אינו חדר, הוא כמו גוף ללא תודעה, הוא תא מת ומנוון בתוך גוף קורס של בניין.
"את הצלת אותי מאמא, את משית אותי מתהום הנשייה, את הצלת את נשמתי מהשאול הכואב של לפני החיים", שמעה שוב, שמעה את הקול הזך והטהור שלא יכל שלא להישמע. 'אתם תמיד עסוקים בלשאול האם יש חיים אחרי המוות. איך אתם אף-פעם לא תוהים האם יש מוות לפני החיים?', והרי זה ברור, ללא מוות לפני החיים, על מה היה לה להיענש בריקודה? ריקודה היה ברבור שחור של חטא, כמו מרחף על המים ומציל עצמו לפרקים מהמעמקים חסרי הסוף, מלאי הכאב והיגון.
היא נענעה את העריסה בידייה, מקפצת מפעם לפעם ורוקדת בתנועותיה המעגליות; עומדת ולא זזה, קבועה במרחב חסר הסוף, מנותקת מהעולם ומהזמן. בתוכה, מתחת לשמיכה שבעריסה, הייתה ילדתה, שנולדה לפני שנים, כשהייתה רקדנית בבלט ברוסיה. 'קיללתני! איפוא, לעולם לא נתת לי סיכוי. בלעדייך הייתי רוקדת היום בבלט ברוסיה!', קולה נשבר ורטט וזע ונע בתנועות מעגליות והתפרץ מגרונה השבור והפצוע כגל של עגמה ותוגה. הדם, שלמעשה כלל וכלל לא היה דם, אלא כאב נוזלי ואדום, היה בכל עבר, לפניו ואחריו רק הצווחה, שנמוגה מיד.
אחת, שתיים, שתיים, אחת, אחת, שתיים. אחת, שתיים, שתיים, אחת, אחת, שתיים. הדממה יכולה להיות הכאב והרעש החזקים ביותר. הדממה תמיד תהיה, לעיתים מכוסה ברעש של ההכחשה, ולעיתים מכוסה בשקט של הקבלה, אך תמיד מכוסה ותמיד נמצאת מאחורה. המוות של החיים, הוא לא יותר מהשקט שמכסה את הדממה הנצחית, לעולם לא נותן לה לצוץ, להרוס הכל. ראשה של ביתה היה בידיה, נוטף כאב אדום ונוזלי.


תגובות (1)

אני קוראת את כל הסיפורים שלך עכשיו, והם באמת מדהימים, כל אחד כשלעצמו. "דבר לא נשאר קבוע, ולעולם משתנה העולם, וכיצד יכולה אשה להיות חלק מהעולם אם קבועה היא?" ממש אהבתי את המשפט הזה. ממש!,

24/08/2015 22:26
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך