אין לי כלום

אין לי כלום

רק עכשיו ידעתי את סיבת אומללותי.
ידעתי מדוע אני מבולבלת ולא ממוקדת.
מדוע לפעמים הייתי קרובה לשיגעון
ולפעמים הרגשתי שאני מיושבת בדעתי וחכמה יותר מכל הבנות בקהיר. פעמים רבות הייתי תוהה:
אם אני משוגעת אז מה סיבת שגעוני?
ואם אני חכמה, אז מה סיבת חכמתי?
לא יכולתי לנחש מה סיבת שגעוני ומה סיבת שפיותי.
אף פעם לא היה דבר שיכולתי להתלונן עליו.
היה לי הכל, אם כן מדוע ההרגשה המוזרה של שיגעון ושל שפיות?

גדלתי במשפחה עשירה ואמידה. כל בני-משפחתי אהבו ופינקו אותי. הוריי התגרשו כשהייתי בת שמונה שנים. אבי נישא לאישה אחרת ואמי נישאה לגבר אחר. לא היו לי כל תלונות: אשת אבי אהבה אותי והתייחסה אלי בעדינות ובכבוד, היא אף הגזימה בפינוק שהמטירה עלי וראתה בי כבתה שלה ואף יותר מכך. יתכן והסיבה היתה שלא יכלה ללדת. הייתי עבורה הבת היחידה. גם הקשר שלי עם בעלה של אמי היה מושלם. הוא תמך בי לאורך כל הדרך, כשהייתי מתפרצת בזעם או כשהייתי עצובה, הוא תמיד היה לצדי, מצה תירוצים להתקפות הרוגז שלי ועזר לי להתמודד עם הקשיים שנתקלתי בהם. אף פעם לא רבתי עמו כפי שלא רבתי עם אשת אבי. היו לי להורים שניים. כך יכולתי להתגאות בפני חברי שיש לי שני אבות ושתי אמהות. האהבה בינינו היתה הדדית ואיתנה. הייתי אמורה להיות מאושרת. אך מדוע אין הדבר כך?
בכל בית היה לי חדר מיוחד. שהייתי בשני הבתים כפי שרציתי ובמועדים שבחרתי לעצמי. לא היו תלונות מצד אבי ומצד אמי. הם קבלו את החלטתי והיו שלמים עם כל פעולה שעשיתי.
אך לא היתה לי מנוחה נפשית באף אחד משני הבתים.
היתה לי מן מועקה עמוקה שלא יכולתי לשלוט בה.
הרגשתי דחף חזק לברוח, כן לברוח!!
הייתי שוהה באחד הבתים מספר ימים, ומיד תוקף אותי הרצון לברוח לבית השני. הייתי יושבת עם אמי ובעלה ומיד תוקף אותי הרצון לברוח ולשהות אצל אבי ואשתו. פעם הרגשתי שאני אוהבת את אמי יותר מאבי ופעם היה ההפך. הייתי מבולבלת ולא ממוקדת. לא ידעתי מה אני אהובת באמת.
פעם הייתי גאה באבי ורואה בו הגבר המושלם והייתי מאחלת לעצמי לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג. אהבתי אותו וראיתי בו כסמל השלמות. אותו הרגש היה כלפי אמי. כל פעם חשבתי על אחד מהם כסמל השלמות. אף פעם לא על שניהם יחד.
עם השנים גברה הרגשת הבלבול במוחי. לא ידעתי מה באמת אני רוצה. רק דבר אחד היה לי בראש:
הרצון לברוח!!
לברוח משני הבתים,
לברוח מאבי ומאמי
אין לי מנוחה בשני הבתים
אך לאין אברח?
לברוח לבחורים?
הייתי יוצאת עם אחד הבחורים ומרגישה חיבה וקרבה אליו, אך כשחזרתי לאחד הבתים כעבור מספר שעות גליתי שאיני אוהבת אותו. איני סובלת אתו. ואז הייתי בורחת לבחור אחר ואל פגישה אחרת. יצאתי עם עשרות בחורים אך לא התמדתי עם אף אחד מהם. שוב אותה הרגשה של בלבול ורצון לברוח. פעם, כשהייתי בת שש-עשרה שיצאתי עם אחד הבחורים. נפשנו מספר פעמים ואז קבענו פגישה בשעה אחת לפנות בוקר. ברחתי מבית אמי ופגשתי את הבחור. חזרתי רק בחמש בבוקר. התגנבתי אל חדרי בלי שאמי ובעלה ירגישו בבריחתי. הייתי מאושרת, לא כי אהבתי את הבחור, לא אהבתי אותו בכלל. האושר שפקד אותי נבע מהסיבה שהצלחתי לברוח. הרגשת הניצחון עודדה אותי להמשיך בבריחות מהבית. ברחתי ללא סיבה מלבד השמחה שבבריחה. ברחתי לשעות ולימים ואיש לא הרגיש בבריחותיי.

תוך כדי הבריחות הרגשתי דחף חזק להציק לבעלה של אמי ולאשתו של אבי. ממציאה סיבות כדי לריב עמם ולהתקומם נגדם. נהגתי להתפרץ ולהטיח בהם עלבונות וקללות, ללא כל סיבה. היו מנסים להרגיעני ונהוג כלפי בסלחנות. אשת אבי היתה פורצת בבכי מר. בעלה של אמי היה מאבד את העשתונות, לא ידע כיצד עליו לנהוג ומה הוא צריך לעשות. גם כלפי הורי נהגתי כך. הפכתי את חייהם לגננם.
ידעתי כי אני האשמה בכך
אבל למה?
מדוע נהגתי כלפיהם כך?
מדוע התפרצתי בזעם ובשנאה ואני יודעת כי הם אוהבים אותי? ולא חוסכים כל מאמץ כדי לרצות, לפנק ולמחול על כבודם. לא יכולתי למצוא את הסיבה לכך. הם סבלו וניסו לפייס ולרצות אותי ללא הצלחה רבה.

פתאום רציתי להינשא! כל רצוני היה שאמצא לי בעל ואקים לי בית משלי. הדבר לא היה קשה. עשרות בחורים אמידים ויפים היו חולמים להתקרב אלי ולהיות לי לבני-זוג. אך אני ראיתי בנישואין כמוצא למצבי וכרצון לברוח! האמת היא שאני רציתי להיות חופשית ומשוררת. אך כיצד להסביר את הרצון להתחתן ולהיות כבולה בכבלים מחייבים?
לא ידעתי מה הסיבה!
ונישאתי.
בעלי היה בחור צעיר, נמרץ ובעל השכלה ועמדה בכירה. עברתי לגור עמו ועם אמו בארמון מפואר. בעלי אהב אותי ואמו המטירה עלי אהבה רבה והיתה מפנקת אותי יותר מאשר את בנה.
אהבתי את בעלי!
ואהבתי את אמו!
אני בטוחה שאהבתי אותם!
אבל…
לא עברו חדשים מעטים ורצון הבריחה שוב פקד אותי. ניסיתי להתגבר על הרצון שבבריחה, אך לא יכולתי. נהגתי לברוח לבית אבי למספר ימים ולאחר מכן לחזור הביתה ושוב לברוח לבית אמי. בעלי היה סבלני כלפי ולא התנגד לבריחותיי ממנו. נתן לי חופש גמור לשהות בכל מקום שארצה ולכל זמן שרציתי.
כעבור מספר חדשים לא הסתפקתי בבריחות אל אמי ואל אבי והתחלתי לברוח אל הבחורים.
התחלתי לחשוב על בגידה בבעלי!
לא!! זה לא יתכן!! זה יהיה פשע!!
לא!! אני לא רוצה להיות בוגדת ופושעת!
ובאמת לא בגדתי. אך המאבק שהתחולל בתוכי גרם לי להיות אישה עצבנית, מתפרצת בקלות ובלתי נסבלת. הייתי ממציאה את התירוצים השונים כדי לריב עם בעלי ועם אמו. התפרצתי, צעקתי והעלבתי אותם. הם סבלו אותי בשקט וניסו בכל מאודם להרגיע אותי.
בעלי שאני אוהבת
אמו שאני מעריצה ומוקירה
כיצד יכולתי לעולל להם את כל הרעה הזו?
כיצד יכולתי לפגוע ברגשותיהם?

הייתי חייבת לברוח. הדרך לבריחה היא להתגרש מבעלי. בעלי ניסה להניא אותי והתחנן כננסה שוב לחיות יחד ולתקן את הדרוש תיקון. לא הסכמתי. והתגרשתי מבעלי. חזרתי שוב לגור אצל אבי ואצל אמי לסירוגין.
התחלתי לצאת ולבלות עם עשרות בחורים, לא אהבתי אף אחד מהם. רק הרצון לברוח והרצון להתקומם גרם להתנהגות המחפירה הזו.
היו עוברים חדשים רבים ואני בורחת וחיה עם הבחורים. לאחר מכן הייתי חוזרת לחיות אצל הורי, מתחרטת על מעשי. וכך זה נמשך שנים. הרגשתי שאני מתפוצצת בתוך עצמי ולא שולטת במעשי. פעמים רבות הרגשתי שאני משתגעת, ופעמים הייתי חוזרת לשפיות הדעת.
כעבור שנים, כשהגעתי לגיל שלושים, ידעתי מה הסיבה לעינוי-הנפש שלי!
ידעתי את סוד ייסוריי!!
הסוד היה שאף פעם בחיי
לא היה דבר שהוא באמת שלי!
לא היה לי כסף משלי!!
ולא רכוש כלשהו השייך רק לי!
לא היה לי כלום!
אבי לא היה שלי כי הוא היה של אשתו
אמי לא היתה שלי כי היא היתה של בעלה
בעלי לא היה שלי כי הוא היה של אמו
אימו של בעלי לא היתה שלי כי היא של הבן שלה
הבתים בהם חייתי לא היו רכושי
בית אבי היה שייך לאשתו
בית אמי היה שייך לבעלה
בית בעלי היה שייך לאמו
במשך כל חיי הייתי זרה בבתים האלה.
הייתי אורחת.
האדם לא יכול להרגיש בנוח כשהוא מתארח אצל אחרים לאורך זמן.
הוא ירצה לרכוש רכוש שיהיה שלו בלבד.
רציתי במשהו משלי
בקתה קטנה משלי טובה יותר מהארמונות בהם הייתי אורחת.
כעת, לאחר שגליתי את סוד בריחותיי,
אני יודעת את דרכי בחיים.
אנשא שנית לבעל שיהיה רק שלי
אלד ילדים שיהיו רק שלי
אגור בבית שיהיה רק שלי
אפסיק להיות אורחת.
יהיו לי חיים שיהיו רק שלי.