אין עוד סבתות בים

כשסבתא שלי הבינה שהמוות עומד לבוא בקרוב, היא התחילה לאכול המון גלידה. זה כמו שאנשים עם לב שבור קונים מיכלים ענקיים של בן אנד ג'ריס ואוכלים כאילו אין עוד דגים בים. אז סבתא שלי אוכלת כאילו אין מחר, פשוטו כמשמעו. וכשהגיע החורף הגיע גם הקרמבו וכשהגיע הטרנד של הפרוזן היא נשארה נאמנה לגלידה. סבתא אמרה שאין כמו גלידה ללב עצוב, ושטעם תות וניל יכול להרדים אותך בלילות ללא שינה. תמיד כשבאתי אליה הטלוויזיה הייתה דלוקה על הערוץ הצרפתי על שעשוענים שמזייפים אנשים מאושרים. אני לא באמת מאמינה באנשים שמקבלים כסף על לחייך למצלמות חיוך מזויף. אבל האמת שאין הבדל בין לחייך חיוכים מזויפים למצלמה לבין לחייך אותם לחיים. אז אני לא באמת מאמינה גדולה, במיוחד לא באנשים. המקפיא של סבתא היה תמיד מלא בכל טוב. אנשים תמיד מתלוננים על זה שתמיד בקופסאות הגלידה יש קציצות קפואות, אז זהו שאצלה תמיד היה את הדבר האמיתי בפנים. יום אחד אחרי לילה ללא שינה היא הגזימה עם הגלידה. סבתא קיבלה התקף לב ואפילו יצא לה קצת דם מהפה ולא היה שם אף אחד שינגב לה את הדם או את הרצפה שהייתה מרוחה בגלידה בטעם תות וניל. וכשראיתי אותה בפעם האחרונה היא הייתה עטופה בניילון שקוף כזה. ואנשי מד"א נכנסו ויצאו ובאו והלכו. לא היה להם באמת אכפת שהטלוויזיה עדיין הייתה דלוקה על הערוץ הצרפתי והמקרר עדיין היה מלא בקופסאות שבאמת מכילות גלידה. ועכשיו כשהיא מתה נשבר לי הלב, כי אין עוד סבתות בים. ואפילו לגלידות אין חשק, או טעם.