Rather Be – פרק 1

חשוב לי לציין שבהתחלה, הדמויות לא ממש מכירות זו את זו, אני מציגה רק את הדמויות שלכם.
-בית הספר קרל ברייט, אולם הספורט-
"נו אמה, מה ציירת היום?" שאל קול צוחק. אמה קפצה כדי להשיג את מחברת הציורים שלה, אבל לשווא. הם זרקו את המחברת וכמה דפים נפלו ממנה, היא הרימה הכל ומיהרה לשים בתיק. לשם שינוי היא לא לבשה את אחד מהמעילים המוזרים האלה שלה. התחיל מחניים, הכדור מיהר מצד אחד לצד שני. אמה נתנה מכה חזקה, הכדור התעופף לעבר הקיר- לא נפל ולא כלום, אלא הסתובב בחוזקה על מקומו ורק כשנחלש נפל. היא לא חייכה, לא כלום, לא צעקה לשמחה, אלא רק נשמה נשימה עמוקה והמשיכה במשחק. הכדור הגיע לידיה, היא זרקה זריקה חזקה- ובדיוק באותו רגע, המורה עברה ממול. הכדור פגע בראשה של המורה, אמה כיסתה את פניה בדאגה ועזרה למורה לקום. "אמה סיי קילרי, לחדר המנהלת. מיד." קרא קול בכריזה. כולם הסתכלו על אמה במבט של "אוהו, את הולכת להסתבך". אמה צעדה לעבר התיק, נשאה אותו על הגב והלכה לחדר המנהלת. היא התיישבה שם, המנהלת נתנה לאמה דף, ואמרה: "אני רוצה שתעייני בזה."
-הבית של אנה-
"אנה, לא הלכת לתיכון היום?" שאל אחיה, שנשען על משקוף דלת חדרה. היא אמרה: "גם אתה לא." בשקט. "אל תתחצפי." היא חשבה לעצמה; 'הוא בטח שוב לקח את המנה היומית שלו.' הוא התקרב למיטתה, ושאל: "את חושבת שמותר לך להתחצף אליי?" היא בהתה בפניו. הוא הוריד את נעליו ואמר: "תעני לי." היא מיהרה לקום כי היא ידעה מה הולך לקרות. הוא תפס את ידיה וריתק אותה למיטה, הוא שכב מעליה ואמר: "כלבה." הוא הפשיט אותה, הוא היה בדרך להוריד את החזייה שלה, אבל רעש דפיקה בדלת עצר אותו. "שלא תעזי לזוז." הוא אמר. היא לבשה מהר חזרה את החולצה והמכנס, הוא פתח את הדלת. "גאווין? הגעתי לקחת את אנה." אמר האיש שעמד שם. גאווין, אחיה של אנה, אמר: "תן לנו עוד שעה וחצי, ואז תיקח אותה." האיש הנהן, גאווין סגר את הדלת והלך לבצע את זממו באנה. ואז שוב חזר האיש, ולקח את אנה עם הדברים שלה.
-מרפאה-
"כן, הגעתי, יש פה עוד כמה אנשים." אמר קולו של ג'ון. "טוב ג'ונתן, אבל תזכור שאם משהו משתבש אתה מתקשר." אמרה אמו בטלפון. הוא דיבר איתה קצת וניתק. הוא התיישב ליד נער אחר, ושאל: "אתה אחרון כאן?" "קח מספר. אני 259." ג'ון קם מהכיסא ולקח מספר- 261. הוא חזר למקומו. ג'ון שאל: "למה אתה כאן?" "בית הספר הפנה אותי לבדיקות רפואיות. כמו כל רבעון. הם אמרו שאם אני בריא 100%, אני יוצא לפנימייה חדשה מיוחדת. אני מקווה שאני בריא והם לא יבחרו אחר במקומי." הוא ענה. ג'ון שאל עוד שאלה: "איך קוראים לך?" "אני אנדרו באסיק." אמר אנדרו. ג'ון התחיל לחטט בעברו של אנדרו: "מאיפה הצלקת?" "למה זה עניינך?" שאל אנדרו בקול קר. "תור 259, נא להיכנס לחדר של הרופאה בקה ליאונרד." אנדרו קם ואמר: "תזכור שלא כולם אוהבים חטטנים." והלך. ג'ון לא ממש הבין מה הקטע של אנדרו, ודי קיווה שלא להיפגש איתו שוב. ג'ון שיחק קצת בטלפון שלו, עד שקראו- "תור 261, נא להיכנס לחדר של הרופא קולינס ברוס." הוא נעמד ונכנס. כשהוא סיים את הבדיקות ויצא החוצה, שני אנשי ביטחון עצרו אותו מלצאת. הם לקחו את ג'ון לחדר, אנדרו היה שם. "שלום בנים, אני רוצה לדבר איתכם."
-בית הספר מירנדה אקלייר, אודיטוריום-
"אז כפי שאתם רואים, תלמידים, פעילות גופנית מועילה לחיים וגוף בריא." אמר המרצה. סאם ישבה, רגל על רגל, כתבה כמה דברים והערות במחברת שלה, אספה את השיער שלה לקוקו יפה וחמוד, שממנו הציץ הפס הורוד בשיער. כשנגמרה ההרצאה, כולם מיהרו לכיתות. החברה הכי טובה של סאם, מיה, אמרה: "אני כל כך לא מוכנה למבחן הזה על בריאות הנפש והגוף, אני יכולתי להבין את הנושא הזה גם עם ההרצאה." "עזבי, זה מוסיף לך כמה נקודות בחינוך גופני, מה שאת מאוד צריכה." אמרה סאם. הם הגיעו לכיתה, כל אחד ישב במקומו והמבחן חולק. במקום לחלק לסאם מבחן, כשאר התלמידים, חילקו לה עלון. היא קראה את העלון, ונדהמה. "סאם, בואי רגע." אמר המורה. הוא יצא עם סאם החוצה.
–
"מה רצית?" שאלה סאם. הוא ענה: "כלום. אני רק רוצה שתעמדי פה, מול הקיר." הוא כיבה את האור והדליק פנס, יצא ממנו אור ירוק. "מזהה… 100%. מתחיל שיגור." חור נפער ברצפה ובלע את סאם, ואחר כך נסגר כלא היה. המורה חזר לכיתה. סאם נפלה על כורסא. "מתחיל הליך נסיעה." אמר קול רובוטי. היא הייתה סגורה בתוך עיגול מפלסטיק, שבפנים יש כורסא. היא צעקה: "תנו לי החוצה! אני לא הולכת להישאר כאן!" למרות כל הכוח שהיא השקיעה, הפלסטיק לא נשבר והיא התעייפה. היא נשענה על הכורסא ונכבלו לה הידיים. היא התחילה לבעוט, אבל אז היא התחילה לנסוע. היא הסתכלה ימינה, וראתה את עצמה. פתאום היא לא זיהתה את עצמה. "זו…. אני?" היא שאלה בקול חלש. היא הסתכלה שמאלה, היא ראתה עוד המון נערים ונערות- אבל הם היו ללא הכרה. גם היא התחילה להירדם לאט לאט.
–
"קומו." אמר קול. סאם התעוררה ישר, היא שכבה באיזה מסדרון מוזר- בתוך מיטה מוזרה. היא ראתה מעלית מולה, המזגן שהיה שם נשב עליה. היא הסתכלה על עצמה, הבגדים שלה היו קרועים קצת. היא ירדה במעלית, וראתה… המון בני נוער. "תשבו בכיסאות המיועדים לכם."
כולם התיישבו. הייתה רק נערה אחת, עם שיער זהוב, שלא הסכימה לגשת לכיסאות. ג'ון הסתכל עליה, קם, ושאל: "את בסדר?" "לא, אני לא בסדר. אני לא בוטחת במקום הזה, אני רוצה לחזור." הנערה אמרה. ג'ון שאל: "איך קוראים לך?" היא ענתה: "אליסון סוויט…" "אה, הכיסא שלך ממש לידי. בואי." הם הלכו יחד. כולם התיישבו בכיסאות, אישה עם שיער אדום חלק, רטייה שחורה על עין ימין, בגדים שחורים צמודים ואודם בצבע דם נכנסה. "אני האלי רות'. כאן זה הפנימייה למרגלים, הפל"מ. חלקכם אולי ידעתם שאתם מגיעים לפנימייה… כמו אדון אנדרו באסיק." אמרה האלי. אנדרו צעק: "כלבה, תוציאו אותנו!" "בבקשה שקט." אמרה האלי, היא ירתה חץ משתק לרגליו של אנדרו- הוא לא יכל לזוז- רק לנשום ולמצמץ. האלי אמרה: "אתם תתמודדו עם האתגר של ההתחלה, רק כדי למדוד את החוזק שלכם. בבקשה כנסו לתוך המכלים האלה." היא לחצה על כפתור שהעביר את אנדרו לתוך מיכל. הרובוטים משכו את חץ השיתוק מהרגל שלו- הוא פלט צרחה שמיד דעכה. החדר התחיל להתמלא מים, ברגע שהמים נגעו בדמותה של האלי- היא נעלמה. "הולוגרמה!" צעק ברנדון, אחד הנערים האחרים שהיו. ברגע שהמים נגעו בחלק התחתון של המיכל, הזכוכית נסדקה מעט. לחלק מהמכלים נכנסו טיפה מים. המים המשיכו לעלות, הזכוכית המשיכה להסדק, לחלק מהמכלים התחילה להיכנס כמות גדולה של מים, כמו לשל אליסון ואנדרו. אליסון התחילה לצרוח לעזרה. המכל של אמה נסדק, היא מיהרה למיכל של אליסון וניסתה לשבור את הזכוכית. המים כבר הגיעו לבטנה של אמה, אליסון התחילה לבכות ולהשתולל בתוך המיכל, ואז… נשבר המיכל של ג'ון. "תעזרי לאנדרו, אני אעזור לאליסון!" צעק ג'ון. הוא שם לב שיש מנעול על המיכל של אליסון. הוא ניסה לפתוח את המנעול אבל ללא הצלחה. המיכל כמעט הגיע עד הסוף, אליסון לקחה נשימה עמוקה ואז.. הגיע לסופו. ג'ון בעט במיכל והזכוכית התנפצה לגמרי. כל השאר היו במיכלים שכבר התנפצו, או שהם ניפצו את זה בעצמם- בגופם, תוך כדי שימוש ברעיונות אחרים או תוך כדי מחשבה. החדר כמעט היה כולו מוצף מים, הם היו בדקות האחרונות של אוויר. "הכל עומד להיגמר.. עכשיו." החדר היה כולו מוצף מים. לא היה לאן לברוח, לא היה לאיפה ללכת.
אליסון כבר איבדה הכרה.