Bella Luna.1.

כגבר, תמיד ידע להגדיר רצונותיו, להציב גבולותיו ולנווט עצמו דרכם.
הכל בא בקלות בחייו, מהמזון לנשים, מהשקט לרעש, המיסתוריות האופפת את דמותו עקבה אחר צילו בקלילות. חזות דמותו הגבוהה והבנויה היטב אשר הטיבה עם המין הנשי.
הוא לא הגדיר עצמו מעולם, כקיים ולא קיים בו הזמן. הוא נע ממקום אחד לאחר, יש האומרים כי רקד על שתי חתונות, ויש האומרים כי עשה בחכם וכי יבוא יום ויתמסד באמת.
הוא נשען על קיר הלבנים המתפוררות, הטחב מכסה את צידן בעודן אוחזות לרגען האחרון. חיוך רך נמתח על שפתיו בעודו נושך את שפתו התחתונה, אשר עוביה וצורתה עמדה כנגד שפתו העליונה שווה לחלוטין, עבה למדי אך עם זאת לא עבה מדי.
עיניו הזהובות סקרו את הרחבה מרוצפת הלבנים, בעוד הזוגות אחד אחר השניה התפזרו בצעדים זריזים ,המוזיקה התנגנה ברקע, תוויה מלטפים ומלהיטים את החושניות הבוערת במבט האחד לאחר. פרט למוזיקה ולנקישות הכבדות של עקבי הנשים לא נשמע דבר, דממת כבוד לצליל ניגון הצעדים הזריזים והעקביים לצד המנגינה.
"תצטרף אלי?" היא שאלה וחיוך קל נמתח על שפתיה המעוצבות ללא חית, משוכות צבע אדום ומפואר ואליהן מתלוות זוג שורות שיניים צחורות כשלג. הוא הסיט מבטו לרגע והעביר אצבעותיו בשיערו הכהה למדי, בעודו נושך שפתו התחתונה ומייצב עמידתו הכפופה למועט.
הוא לא פצע פיו, לא הניח אף ולא למילה לשוט מבעד לשפתיו אל אוויר העולם. הוא דיבר בתנועותיו, במחוות ידיו העמוקות הדמומות למופתי, בתנועות האגן המנוסות והצעדים העקביים. הוא לא הניח למבטו לסור ממבטה לרגע, דבר אשר נתפס כמאיים לשאר הזוגות הנעים לקצב המנגינה בניסיון להתעלות האחד מעל השני, להרשים.
שעות ספורות חלפו, כל שעה בעיתה נשרו עוד ועוד אנשים על מנת לשוב לענייניהם, לשוב למיטתם לשינה עמוקה, לסיים הופעתם במקום אליו הובילו מלכתחילה, לשוב הביתה ולהירדם כנגד צג הטלוויזיה הזעירה המרצד כנגד עיניהם החולמניות.
עיניו לא נדדו אף ולא לרגע, מבת זוג אחת לאחרת, עד כי הבחין בבד משי לבן משתלשל בשובל בוהק תחת הילה בהירה וטהורה למדי. הוא הפנה מבטו לרגע, תנועותיו העקביות פסקו. בת זוגתו, אשר הפתעתה ניכרה להבעתה, טפחה על שכמו ונעלמה בין הצללים האפלים האופפים את הרחבה. המנגינה לא פסקה אף ולא לרגע, בהתחשב בעזיבתם של מרבית האנשים ושעת הלילה הקטנה בה התרחשה הסיטואציה, דבר זה היה מפתיע.
הוא סקר לסביבתו, ולאחר מספר דקות הבחין בשובל המשי הלבן חוצה אל ליבת סמטה אפלולית ומזדקנת שידע זה זמן מה, נעלם כבין הצללים הדוממים של הלילה. קצב ליבו החל מאיץ בקצב מטורף אשר לא ידע כקודם לכן, לא לכדי פעילות ספורטיבית ולא לכדי סיפוק מיני בפני עצמו.
מקור לא ידוע של אדרנלין החל מפעפע בעורקיו, והתשוקה לעקוב אחר שובל המשי הצחור ולחשוף את הדמות מאחוריו נהפך בן רגע למטרה אשר אין העומד בדרכה, ובשל כך, החל עושה פעמיו אל עבר הסמטה. המנגינה המוכרת נקטעה בן רגע, ויחד איתה כבה האור הנותר מרצד לרגלי הרחבה המרוצפת, כאילו היה היחיד אשר שמר על קביעותה וקיומה, כאילו לא הייתה מעולם.
הוא החל מגשש לאורך הסמטה, התשוקה הנחישות והסקרנות כדלק ללהבה אשר אט אט עכלה כל חוש היגיון אשר נותר למחשבתו התמה. מעולם לא נשא את כספו עמו, הלוא היה כל כך נהדר בלשאת כספם של אחרים לכיסיו, החשש לכייסים הממתינים בסמטאות לא עלה אף ולא לרגע.
בצאתו מהסמטה האפלולית והחשוכה, פעולה אשר לקחה זמן מה עקב הגישוש הפרטני למדי,אך זמן מועט בהשוואה לגרגירי החול אשר היו מתבזבזים במידה ולא הכיר סמטה זו כקודם לכן. נדמה היה כי הדמות הנושאת בשובל המשי בעל ההילה המתינה, הלוא שובלה שב להובילו, אף על פי כי יכל להיעלם זה זמן רב קודם לכן. חיוך קל נמתח לשפתיו, והוא החל שב לעקבות הדמות הטהורה והמסתורית, אשר העלתה ספק מסוים לחיקו.
שם היא ניצבה, לאחר איתור עקבות וגישושים באפלה, איבוד עצמי ואיבוד רסן באשר הוא,ולגופה שמלת משי ארוכה וצחורה ולה שובל אשר השתלשל בעקבותיה. שיערה ארוך וערמוני, נח לכתפיה ובמורד גבה בסלסולים גדולים ובוהקים. היא הפנתה מבט אל עברו, מניחה לעיניו לחזות במראה לו ערב לאורך מספר שעות ארוכות, נטולות כל היגיון או חשש.
תווי פניה חדים, אציליים, שפתיה עבות למועט ועיניה עיני שקד בורקות עטופות מעטפת עבה וארוכה של ריסים , הוא חשב שראה הכל בחייו, אך אישה יפה כמותה לא חזה עד אותו הרגע. עיניה התכווצו לרגע, השתקפות תהיותיה מבעדן,שיערה הרך ליטף לצידי פניה כתוצאה מריקוד הרוח כנגדו.
הוא כחכח בגרונו וגירד בראשו, המילים אשר עשו דרכן החוצה כעת שבו אחורנית, נאגרות אט אט ועוצרות את תנועת המילים הממהרות לבוא, תקועות בגרונו, מעיקות על יכולותיו התקשורתיות, לראשונה בחייו. לראשונה בחייו, לא היה רצונו לדבר בתנועותיו.