תירגע, מותק.

״אז פשוט תלכי מפה!״ הטיחה בי אמי את המשפט הזה לאחר הריב שלנו. החבר החדש שלה נגע בי עוד פעם. ועוד פעם, היא לא עשתה עם זה כלום, ולא האמינה לי.
״טוב. אז אני אלך.״ לא ידעתי מה אני אומרת, אבל דבר אחד ידעתי- אני לא מתכוונת להישאר פה.
הלכתי לפאב כלשהו,לא טרחתי אפילו להסתכל על שמו. שתיתי, ושתיתי. פגשתי מישהו, הוא היה נחמד. התאהבנו. סיפרתי לו את כל שקרה, והנה. הוא הציע לי לעבור לגור איתו, הוא גדול ממני, כבן עשרים, עשרים וחמש, ואילו אני רק בת חמש עשרה, שברחה מהבית. הסכמתי מיד, לאן עוד יש לי ללכת?
״הגענו!״ הוא אמר בעוד שהוא פתח את הדלת ונכנסו לדירתו הצנועה.
התיישבנו על הספה, אני שתויה עד למעל הראש.
הוא התחיל לנשק אותי, קמנו לכיוון המיטה ואז, הוא הצמיד אותי לקיר, כשגבי מופנה כלפיו ולחש לי באוזן: ״תירגעי, מותק.״.
זה קרה, הוא אנס אותי. לא ידעתי מה לעשות, הייתי בהלם.
למחרת בבוקר, כשהוא הלך לעבודה, ברחתי משם. מצאתי עבודה בדיינר (סוג כזה של בית קפה-מסעדה) אחד מחוץ לעיר. למזלי, אני הייתי אחראית לסגירה ולפתיחה שלו, ככה שיכולתי לישון שם.
עבר חודש מאז אותו מקרה, לא ראיתי אותו עוד, לשמחתי.
״את בטוחה שאין לך איזה וירוס?״ שאל לואיג׳י, השף, בעוד שהקאתי, בפעם אני לא יודעת כבר כמה, השבוע.
״כן, לגמרי.״ עניתי בבטחון.
כבר עברו חודשיים, אני עדיין מקיאה, אז החלטתי ללכת לרופא.
הרופאה הייתה נחמדה, אף על פי שזו הייתה מרפאת חינם. היא עשתה לי בדיקת דם, ואמרה שדבר לא פגוע, אך שאני, איך להגיד את זה בקלילות, בהריון. הייתי בשוק.
הלכתי למנזר הנשים, לחפש עזרה.
דומיניק. כך קראו לנזירה שעזרה לי, העצות שהיא בנדיבותה הציעה לי, היו טובות. היא אף הציעה לי לגור איתם במנזר, ולתת לי מקלט. בתור נזירה, סיפרתי לה הכל, בלי יוצא מן הכלל. היא אמרה לי שאין עליי לעשות הפלה, אסור לרצוח. ממילא לא רציתי לעשות הפלה, כבר אפשר להגיד שהתחברתי אליו, לעובר שגדל בתוכי. בנוסף כבר עברו חודשיים וחצי, בטח מאוחר מדי להפלה בכל מקרה.
היא עזרה לי למצוא אישה שמוכנה לאמץ את התינוק כשיוולד. דומיניק אמרה, שברגע שהוא יוולד, הוא יימסר מיד ועליי לשכוח ממנו לנצח. כך אעשה.
אני גרה במנזר, יחד עם כל הנזירות, כבר חצי שנה בערך. אני יודעת שאני אמורה ללדת בקרוב. אך לא ידעתי שזה יקרה עכשיו. ירדו לי המים. ילדתי אותו, במנזר. ראיתי אותו, הוא היה יפהייפה, אך הוא הזכיר לי יותר מדי את אביו, לרגע קיבלתי צמרמורת.
דומיניק לקחה אותו, ומסרה אותו לאישה שהייתה כאן.זהו, כל שעליי לעשות עכשיו, הוא לשכוח ממנו.
כיום, כבר עברו כמעט שלושים שנה. אני נשואה, אמנם, לא כל כך באושר. יש לי שני ילדים, בן ובת, שאני אוהבת יותר מכל.
נסענו כל המשפחה לבית הקיץ שלנו. בדרך, עצרנו בתחנת דלק, ישבנו בדיינר הצמוד, ואכלנו. קמתי לשירותים, שם ראיתי אותו. את אותו אחד שאנס אותי. אני כבר אישה חזקה. הוא דיבר איתי בהתגרות. אמר שאני צריכה להודות שאני רוצה אותו. הוא הצמיד אותי לקיר שוב, ושוב, אמר לי ״תירגעי, מותק.״ כאילו, שאני אמורה להנות מזה. ושוב, הוא אנס אותי. סגרתי את שמלתי ויצאתי משם מיד.
אני עדיין זוכרת אותו, את בני. הוא בטח כבר גדול, חשבתי.
יש לי הרבה כסף כבר, החלטתי לחפש אותו. שכרתי חוקר פרטי.
כעבור חודשיים בערך, הוא מצא אותו. הוא הראה לי את תמונתו. זיהיתי אותו מיד. אומרים שאמא תמיד תזהה את ילדיה.
מיד לקחתי את מכוניתי, ונסעתי אליו. הסברתי לו הכל, הוא דווקא הבין, ושמח לחזור איתי, לביתי, ולשאר ילדיי. ביקשתי ממנו לספר לי איך הוא גדל. נחרדתי. הוא אמר שהוא גדל בבית אומנה, בו האמא התעללה בהם, ועשתה דברים לבל אנשים ידעו. שהוא גדל עם עוד ארבעה ילדים, והם היו תמיד ביחד, לשמור אחד על השני. שכיום הבית שלה, והיא שרופים. כי אחד מילדי האומנה ביקש נקמה.
הוא ציין שהוא היה נשוי, עד לפני כמה שבועות. הם התגרשו, כי הוא גילה שהוא, הומו. הוא צייר, כל הבית שלי, מלא בציורים. אני אוהבת אומנות לשמה. אמרתי לו, שאם ירצה, אקנה לו גלריה, בה הוא יוכל לצייר, ולהראות את ציוריו.
התחברנו מיד. אמנם לקח לו מעט זמן להיפתח, אבל לא ציפיתי לשום דבר, אני נטשתי אותו. עכשיו אנחנו קרובים מאי פעם. הוא רוצה לדעת מי אביו.
כבר עברה כמעט שנה, אמרתי לו מי אביו, הוא היה כל כך סקרן, ושאל אותו לגביו הרבה. לא רציתי שיכיר את האדם הנורא הזה, שנקרא אביו. האדם שאנס אותי.
בני שרף את הגלריה שלו. הוא אמר שזה לא קרה בכוונה. הוא הזמין שיפוצניק. שיפוצניק שהיה אבא שלו. הוא ידע שהוא מזמין את אביו. הוא רצה להרוג אותו. אביו חיווט מחדש את הגלריה, בעוד שהוא מדבר, דייטון (הבן שלה), החזיק את ידו על הפקק של ארון החשמל. יודע, שאם הוא יעלה אותו, אביו הנורא, יתחשמל למוות. אך בעוד אביו מדבר על כל מיני נושאים למיניהם, דייטון, מבין שהוא השתנה, אביו הוא לא עוד אותו אדם נורא.
לאחר כמה שעות הבנתי שהוא הזמין את אביו, על מנת להרוג אותו. ניגשתי לגלריה ודיברנו. אז הוא נכנס. דרק ציין ששכח את חגורת הכלים שלו. ״הייתי צריך לדעת.״ הוא הבין, שדייטון זה בנו. דיברנו בינינו, הפעם הייתי חזקה מול דרק. עקצתי אותו כמה פעמים. הוא תפס בידי בחוזקה. דייטון ראה את המתרחש, והתנפל עליו. הוא דחף אותו על רצפת הבטון. דרק קיבל מכה חזקה בראש. דייטון הציע להתקשר לאמבולנס. לקחתי ממנו את הטלפון והנחתי אותו בצד.
״הצילו, תעזרי לי.״ דרק אמר חלושות. בעוד יצאה כבר שלולית דם ענקית מראשו. התקרבתי אליו, ולחשתי ״תירגע, מותק.״

״חוקר המוות פסק שהוא נפל מסולמו, בעוד הוא תיקן את לוח המחוונים.״ אמרתי רגועה לדייטון.
״אני הרגתי אותו.״ הוא אמר בצער.
״לא. אנחנו הרגנו אותו. ומה שעשית מוצדק. אתה הגנת עליי ממנו. זו הגנה עצמית.״ אמרתי.