שמי אירופה-פרק א'(הסיפור החדש)

"ג'יימי," שמע את צעקתה של אמו מהמטבח, "בוא, עכשיו!"
"בסדר, בסדר," ענה לה ג'יימי בחזרה, "אני בא." למען האמת, הוא לא רצה לבוא במיוחד, והעדיף להישאר לשחק במשחק המחשב האהוב עליו "דרקוני הפנטסיה." עד כמה שזה נשמע מעורר גיחוך שנער בן שש עשרה מעביר את רוב זמנו מול מסך המחשב, משחק במשחק פנזטיה מטופש המיועד לילדים קטנים ממנו. מה לעשות, הוא הרגיש שהוא פשוט לא יכול להינתק ממנו, בעוד הוא הגיע לאחד השלבים הגבוהים במשחק.
"מות," הוא קרא כמעט באקסטזה, "מות, דרקון הרשע של תואל'ס!"
"ג'יימי," הוא שמע בשנית את הקריאה, אך התעלם. לפתע, כשכבר הצליח להתגבר על דרקון הרשע של תואל'ס, המחשב נכבה ובפתח עמדה אחותו הבכורה, איימי שנעצה בו חיוך מלגלג.
"נו, אתה בא?" היא שאלה אותו והוא בחוסר אונים הלך אחריה. מדוע אמו בכלל טוחרת, חשב לעצמו. הרי זה לא שאבא הולך לחזור. בכלל, כל המנהג של לקיים ארוחות משפחתיות בערב שישי. לדעתו, זה היה בזבוז זמן טהור. אין שום דבר מעניין בלשבת עם המשפחה שלך, ערב שלם ולשמוע את כל הקשקושים שלהם. אין לו כוח לשמוע על כל בעיותיה של המשפחה. למען האמת, בדרך כלל הוא זה שהיה מקור הצרות ושנא לראות את אחות ה"מושלמת" עם המבטים שלה. הדבר הנורא מכל, לטעמו, הוא לראות את עיניה המיואשות של אמו, שפעם היו יפות כל-כך ומלאות זוהר שהתעמעם עם השנים, ובייחוד כשאביו נהרג, לפני חמש שנים, כשהיה בן אחת עשרה.
הארוחה כבר הייתה מוכנה על השולחן והריחות צרבו באפו. הוא כבר היה רעב והחל לאכול. קולן של הברכות, שלא טרח לקחת בהן חלק, נשמעו באוויר. מאז ומתמיד הוא חיי באווירה הזו, אווירה של יהדות ונצרות מכיוון שאביו, לפני שנהרג, היה יהודי ואמו נוצרייה. הוא תמיד אהב את זה כך, מכיוון שהשתתף בשתי החגיגות. הוא הרגיש בר מזל על כך שזכה לטעום משתי התרבויות הללו, וכן, הוא מודה, לאכול סופגניות בחנוכה ולקבל מתנות בחג המולד, טוב, זה היה דיי נחמד. פעם, הוא אפילו הביא לכיתה שלו מגש שלם של סופגניות שאמו אפתה. אוי, הוא חשב לעצמו, הזיכורן נדמה לו כלקוח מחיים אחרים, שכבר לא היה לו חלק בהם. מאז שאביו נהרג, הרגיש שזה הולך ומשתבש, כבר לא הייתה לו סבלנות לכלום, ובייחוד לא לדתות מטופשות. למען האמת, הדבר היחיד שרצה לעשות עכשיו זה פשוט ללכת לחדרו ולישון, פשוט לישון.
"אז, ילדים שלי," פנתה אליהם אמו, "איך עבר עליכם השבוע?"
"ממש נחמד," ענה אחיו הצעיר, מייקל או בשמו העברי, מיכאל, "אפילו שיחקתי כדורגל עם הכיתנ שלי, וניצחו את הכיתה השנייה. אני הבקעתי את הגול השני."
"כל הכבוד," החמיאה לו אמו, "ולך, ג'יימוש," הוא שנה את זה כשקראנ לו כך ועיווה את פרצופו, "איך היה לך השבוע?"
"בסדר…" הוא סינן חלושות.
"מה קרה?" שאלה אותו אחותו, "לא הצלחת לעבור את השלב במשחק?" את השאלה האחרונה היא שאלה בשמחה לאיד.
"אולי תסתמי." הוא סינן מבין שפתיו.
"מספיק עם הקללות." התערבה אמו בשיחה, "ולך,איימי?"
"ממש בסדר," ענתה אחותה ועיניה הירוקות ריצדו, "אני לא מאמינה שעוד מעט זה קורה. שאנחנו מסיימים את הלימודים." וזה היה נכון, איימי בת השמונה עשרה, עמדה לסיים ממש בקרוב את לימודיה.
"מה את רוצה לעשות אחרי שתסיימי?" שאלה אותה אמו, "ללכת למכללה או משהו כזה?"
"לפני הכל," אחותו ענתה בפה מלא, "הייתי רוצה לטייל איפשהו. אולי אוכל לעשות ביקור קרובים בישראל."
"זה נשמע רעיון מצויין." סיננה אמו.
"בישראל?" הוא אמר בתדהמה, חושב שאוזניו מטעות אותו.
"כן, בישראל," היא אמרה בלגלוג, "למה? ציפית שאני אטוס להודו, כמו שרבים אחרים מתכננים."
"אבל…" הוא גמגם, "אה…לא כל-כך בטוח שם, לפי מה שאני שמעתי."
"שטויות," היא סיננה, "קודם כל, אני מבינה עברית," כן, היא תמיד טרחה לציין את זה בפני כל ידידיו הרבים של אביה, או לפחות פעם, כי היום, כמעט ואינם שומעים מהם. "שנית, הקרובים שלנו שם. אני יודעת שהמצב שם לא פשוט…כל החרם הטיפשי הזה מהגוף שחושב שהוא האחראי על כולם…ממש."
"אולי לא תבקרי שם?" הוא סינן, נואשות. קוטע את דבריה של אחותו ואמו.
"למה לא?" אחותו שאלה אותו בלעג, "למה? אתה מתבייש ממה שהחברים שלך יחשבו? אחרי שהסתרת מפניהם, בצורה כל-כך יפה…"
"תסתמי!" הוא צרח עליה בקולי קולות. אחותו הטיפשית וה"מושלמת" שחייבת תמיד להזכיר לו דברים רעים שעשה. להתנשא מעליו.
"מספיק!" צרחה אמו, והוא ראה דמעות נקוות בעיניה, "אולי תפסיקו לריב כל הזמן?"
ג'יימי הרגיש שהוא לא מסוגל לכך יותר והרגיש איך גופו נקרע לשניים. תמיד, הכל חייב להשתבש. גם בגלל זה הוא שנא את ארוחות הערב המשפחתיות, שבדרך-כלל, לא נגמרו בצורה טובה.
והדרך הטובה ביותר מבחינתו, הייתה לצאת עכשיו, מהבית הקטן והטיפשי הזה, שהוא לא…הוא מתגעגע לבית שהיה להם כשאביו עוד היה בחיים. אך, לאחר שהוא מת, אמו מכרה אותו בתואנה שהבית גדול מידי בשביל שיחיו בו. אבל, הוא ידע את האמת, הוא ידע שהם בחובות ובכדי לכסות עליהם, אמו מכרה את הבית והם עברו לגור באחד מרחובותיה של לונדון.
שנת 2040, הוא חשב לעצמו, לא נראה לי שתהיי מזהירה במיוחד. ובמחשבות אלו פתח את הדלת בתנופה ויצא אל חדר המדרגות, לקול בכייה של אמו וניסיונתיה של אחותו לעצור מבעדו.