שינויים של אנשים – באמת?

הנער הזה היה נוראי.
אני זוכר, שלפני שנה וחצי, עוד לפני שעזב, הוא העיף שולחן על איזו ילדה בכיתה ח'.
אני גם זוכר שעמדתי שם, בכיתה ההיא, עומד לצאת כשהוא הרים את השולחן. הספקתי להגיד "מה אתה-"
ואז שולחן הלימוד התעופף באוויר כמה שניות, ונחת על הנערה. היא צרחה ונאנקה, ילדים שהיו בכיתה ליד יצאו לראות מה קורה, איזו מורה הזמינה אמבולנס. אני פשוט עמדתי, חסר מילים, מביט בהשתוממות בנער. מבטו היה פראי, הוא נראה כהולך לרצוח מישהו. "שחר!" קרא לי אחד מהחבר'ס בחוץ, ואני יצאתי במהירות מהכיתה. אני זוכר שכחצי שעה לאחר המקרה, קראו ברמקול לאלעד גלבוע- אותו הנער שהעיף את השולחן- לחדר המנהל. אני לא יודע מה בדיוק אמרו לו, אבל כשהוא יצא הוא נראה נסער ביותר, נכנס לכיתתו וכעבור רגעים אחדים יצא כשתיקו תלוי על כתפו בצורה רופפת. הוא עבר לידי, וכתפו התנגשה בשלי. זרם חשמל סטטי עבר בינינו, זרם של שבריר שנייה, ואז הוא נעלם בעיקול המסדרון.

עם כבר זיכרונות, אני אספר לכם על ההיסטוריה הארוכה שלי ושל אלעד ההוא: בכיתה ה' הוא היה מאיים עליי וסוחט אותי. בהתחלה הוא לקח ממני דברים קטנים, כמו ארוחת הצהריים שלי או דורש ממני לתת לו להעתיק ממני את שיעורי הבית. אחר כך הוא התחיל לקחת ממני דברים גדולים, כגון צעצועים וכסף. אתם בטח שואלים את עצמכם, או את המסך מחשב: "נו, אז למה אתה לא פנית למבוגר?"
אז זהו, שלא יכולתי. כמה ימים לפני שהחל אלעד לסחוט אותי, הייתה תערוכת עוגות. כשכולם הלכו, אני נשארתי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי ואכלתי פרוסה מאחת העוגות, ואז עוד אחת ועוד אחת. בקיצור, אכלתי כמחצית מהעוגות. למחרת המנהל שאל מי אכל את העוגות, אבל אף אחד לא ענה. הוא הודיע שהזללן צריך להתוודות מיד, ולא עונשו יחמיר. פחדתי, אז לא אמרתי כלום. כנראה אלעד הזה ראה אותי אוכל את העוגות, אז בגלל זה החל לסחוט אותי, ואיים כי ילשין עליי. אז בגלל זה סבלתי בשקט, עד שיום אחד נגמר לי הכסף. אלעד דרש ממני להשיג לו כסף מיד, וכבר למחרת להביא לו כ-50 ש"ח. הילד הזה מפגר, חשבתי לעצמי.
"א-אה, תראה, נגמר לי הכסף בקופת החסכונות-"
"לא מעניין אותי, תביא ת'כסף אם אתה לא רוצה עונש על אכילת עוגות." הוא גיחך והלך משם.
בבית שלי התלבטתי מה לעשות, ובסופו של דבר לקחתי שטר של 50 ש"ח מהארנק של אבא שלי, החבאתי אותו בתיק ונתתי אותו למחרת לאלעד. כשחזרתי מהבי"ס אבא שלי שאל אותי אם ראיתי שטר של 50 ש"ח. בזמנים ההם הייתי מאוד שברירי, וישר פרצתי בבכי תמרורים והסברתי לאבי מה קרה. הוא הביט בי בשתיקה, וצלצל למחנכת שלי. לא שמעתי את השיחה, אך כבר ביום שלאחר הייתה לי שיחה ארוכה עם המנהל על הנושא, ובסוף הובטח לי כי אלעד ייענש.
באותו יום הפסיק אלעד לסחוט אותי, אך בכל פעם שעברתי לידו, הרגשתי במבטו הצונן נעוץ בגבי.

אז.. לפני כשישה חודשים עבר אלעד לבית ספר לילדים בעייתיים.
לא פגשתי אותו מאז, עד לפני יומיים.
התהלכתי ברחובות חיפה, ואז אני שומע קול קורא מאחוריי: "שחר!"
הפניתי את ראשי, וראיתי את אלעד עומד מולי. אחרי שישה חודשים הוא לא ממש השתנה, אך כשראיתי אותו זה היה כאילו אני רואה רוח רפאים. רציתי לברוח, אבל הוא אמר לי, "חכה."
הוא פתח את פיו, והחל: "תראה, שחר, אני רוצה להתנצל בפנייך על הכל. בבית הספר החדש שלי חינכו אותי בצורה נוקשה, עד שהבנתי מהם ערכים. אז.. סליחה. אני באמת השתניתי לטובה."
אבל לא הייתי מוכן לשמוע, רצתי משם.

עכשיו אני חושב לעצמי, האם הוא באמת השתנה?