קרקס השטן

צעדיה גדולי מימדים, זריזים, חסרי תקנה. היא עשתה דרכה בזריזות אשר לא תיארה קודם לכן כי יש ביכולתה לבצע, היא הניחה לרגליה לשלוט בדרכיה המפותלות, לאישוניה לגלגל דרכם בחיפוש אחר תעסוקה, דבר מה אשר יעסיק מחשבותיה, דבר מה אשר יצוף ויעלה במוחה כתחליף לאותו זיכרון ישן וחסר תקדים.
היא נשמה עמוקות, מאזינה בדממה,רעשים מוכרים האופפים גופה, מניחה למנגינות שונות וייחודיות לחדור לראשה,להציף מחשבותיה,אינספור חוויות, חוויות אשר אינן שלה, חוויות אשר חוו סובביה.
והנה היא צפה לה ברכות ונינוחות, חודרת למחשבתה ומערפלת חושיה, מנגינה טהורה, מקפיצה, מנגינה מוכרת, מנגינה אשר ביקרה מחשבותיה קודם לכן. בין אם בעברה, בין אם בזכרונותיה האחרונים.
היא הניחה לרגליה להובילה, עושה פעמיה לעקבות אותה המנגינה המצמררת, המושכת, חסרת המעצורים, מניחה לעיניה להיעצם קלות, נשימותיה נעשות כבדות,רוגע בלתי מוסבר נח על גופה, אופף מחשבותיה ברכות מאיימת.
והנה פסקו רגליה מהליכותיהן,ניצבות כנגד מטרתן, ניצבות כנגד התמכרותה הרגעית.
היא פקחה עיניה בעדינות, איטיות, חשש. היא סקרה את הניצב כלפניה בהפתעה מה, הלוא המראה הניצב כנגד עיניה אינו אותו הדבר אשר צפתה לגלות, אינו דבר מה מוכר, הלוא אינה ראתה דבר מה כמו כן קודם לכך. היא נאנחה עמוקות, מחייכת חיוך מאולץ ונשענת על גבי הקרוואן הניצב לצידי גופה, סוקרת במבטה אחר צעדיו.
הוא ניצב כנגד עיניה, מגבעת שחרחרה לראשו, כפפות צחורות לידיו, וחיוך רחב מרוח על שפתיו. שיערו הכהה נחת על מצחו ברשלנות, פרוע, ולעיניו השחורות ריצד ניצוץ אשר לא הוכר לעיניה כקודם לכן. עורו החיוור והאיפור הכבד לפניו עוררו חשדה, אך פרט זה כשולי עצם התדהמה אשר יצר אותו בעל מגבעת שחרחרה. הוא חייך חיוך רחב, חושף שורת שיניים צחורות,ישרות,מסב מבטו אל עברה. היא חייכה חיוך זעיר ומבוייש,נושכת שפתה התחתונה בתהייה.
הוא שלח כף ידו עמוק אל מעמקי שרוולו , שולף דף מלבני, אדמדם, מחליק כבין אצבעותיה במיומנות מה ומסיר מגבעתו, קד קידה זעירה,נעלם כלא היה.
היא סקרה סביבתה, אך דבר איננו נגלה כנגד עיניה, כנעלם ואינו עוד. היא נאנחה עמוקות והשפילה מבטה אל עבר הדף המלבני ,הזעיר, מבחינה כי עלון ותו לא. היא חייכה חיוך עקום, מפנה מבטה אל עבר פינה אפלולית ולא נודעת. היא נאנחה, משיבה מבט חולמני אל עבר אותו העלון הניצב כבין אצבעותיה,מזמינה.
"קרקס, אה?.." מלמלה בתהייה בינה לבין עצמה, תוחבת את העלון אל מעמקיי כיס מעילה,עושה דרכה אל עבר המיקום המפורט, אל עבר מיקום אותו הקרקס, אל עבר הזמנתה, צעשיה זריזים אך עם זאת מהוססים, חסרי מעצורים אך עם זאת חששניים.
היא הרימה מבטה, סוקרת אוהל הקרקס, מכווצת גבותיה בתהייה,מפנה מבטה אל עבר זוג ליצנים לבושי גוונים סגלגלים, אדמדמים, שחורים, מניחה כי הינם 'עושי הסלקציה', שומרי הקרקס, ובשל כך שלפה העלון ממעמקי כיס מעילה.
היא סקרה האיפור שלפניהם בחשש, הלוא אינה נתקלה באיפור כמו כן בעברה, ולא הניחה או חשבה כי תיתקל באחד כמו כן בעתידה, ולכן הניחה לדבר זה או אחר. הם סקרו עלונה ברפרוף,חיוכם מסתורי, ערמומי, לא נודע, זרועם נפרשה וכמו כן אצבעות כפות ידיהם הארוכות, מציגות דרכם, האחת שחורה כפחם ואילו השנייה צחורה כחוטי משי רכים.
היא החליקה אצבעותיה בשיערה, מסדרת קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה הימנית ומשיבה את העלון אל מעמקי כיסה, עושה דרכה אל מעבר לשומרי הסף, אל מעמקי אוהל הקרקס המאיים.
עיניה נפערו לרווחה, היא סקרה את הניצב כנגדה, קרקס ככל הקרקסים, וקהלו רב, זעקות אושר ועידוד הדהדו ברחביו ומחיאות כפיים סוערות התלוו לכל הבא ושב. היא חייכה חיוך זעיר, נאנחה עמוקות ועשתה דרכה אל עבר ספסל העץ לשורתו הראשונה,צעדיה פוסקים למרכז, האורות נכבים וזרקור בוהק וכסוף מתלווה אל צעדיה. היא סקרה סביבתה בתדהמה, בבהלת מה, מבחינה בסקירתה כי זרקור נוסף ניצב למרכז האוהל עצום המימדים.
והנה הופיע לו כקסם בחור עטוי מקטורן, מגבעת, וחיוך מרוצה, סוקר קהלו והבעתו שבעת רצון.
"אתם מוכנים למופע של חייכם?" שאל בקולו המחוספס אך עם זאת המזמין, מסיר מגבעתו ומשליכה אל עבר אפלוליות החשיכה האופפת זרקורו. והנה מתרומם גופו לכשמתרוממת בימה שחורה משחור תחתיו.
זעקות התפעלות הדהדו מכל עבר, ולצידן מחיאות כפיים חסרות מעצורים כמו כן, מתלוות להתפעלות הקהל, לתדהמתו שבעת הרצון. היא הפנתה מבט,גופה פה אחד אל עברו, רגליה עושות פעמיהן אל עברה, אל עבר אותה הבימה המאיימת.
והנה מחלה אותה מנגינה מוכרת אופפת גופה, מהדהדת ברחבי אוהל הקרקס עצום המימדים, מעוררת חשדה אך עם זאת מערפלת חושיה.
"שלום לכם קהל נכבד,
גברים ונשים, ילדים פה אחד,
אני גאה ושמח להציג את עתידכם הלוא נודע,
אני גאה ושמח להציג את אשר ידעתם כלמשך חייכם,
אבקש כי תכבו מכשירים ניידים ותהנו מההצגה"
חיוך רחב ומזמין נפרש על שפתיו של בעל המגבעת, זרועו הושלכה לצידי גופו, מתרוממת באוויר, פורסת אצבעות כף ידו בהנאה, מסירה כפפתו וחושפת כנגד עיני הקהל יד חיוורת למדי.
"שלום לך, אדון נכבד, ושמך ידוע,
אנס בינך, ביתר גופתו, הותירו פגוע,
ולך גברת, יפה כחשיכת הלילה האפלולית, מאירה אורו קבוע,
יודעת את חטאיך, אך שותקת, חותמך תבוע.
כן את, אשר ביתרה גופת ביתה כטוענת לה כחוטאת,
כן את אשר ביתרה גופת ביתה לאור מיניותה."
כעת החל הקהל רועם בבהלתם, אך נותר כמשותק לקולו הערב של הניצב כנגדם, לדקלומו המזמין, דקלומו הקוטל אך עם זאת ממכר.
"אתם, כולכם, חוטאים אחד אחד!
והנה, עונשכם לו קרב ובא,
הביו סביבכם, סקרו הסביבה,
כי גופכם אינו עוד בתום ההצגה!"
הפציר קולו, הוא צחקק צחוק מתגלגל, ערמומי, מרוצה, מניח לציפורניו להיארך ולכפפותיו להיספג בדם הדממה,חותכת,מבתרת נשמותיהם לחתיכות.
"אדונים יקרים וגברות מחליאות,
אני שמח להציג בפניכם,
קרקס השטן!"
זעק, צחוקו מהדהד ברחבי האוהל עצום המימדים, היא הנידה ראשה וסקרה סביבתה, כעת גופם אינו עוד, כעת עיניהם האדמדמות, ספוגות דמי קרוביהם ורחוקיהם, ספוגות דמי חטאיהם.
"ואת, וודאי שואלת,
מה בא בידך.
ואת וודאי שואלת,
מדוע הינך נוכחת באירוע שכזה."
הסב מבטו בזריזות שאין כמותה אל עבר דמותה, עושה פעמיו אל עברה,צעדיו זריזים, נוקשים,אצבעו נשלחת אל עברה, מרימה סנטרה מעלה, אל עברו, מסבה מבטה.
"את, שהרעילה אימה בעודה על ערש דווי,
את, הגורמת למותם של רבים,
את, חסרת התקווה."
קולו הדהד ברחבי האוהל, קולו מלגלג וטונו ספוג זעם אך עם זאת אדיש, רגוע. זרקור נוסף התעורר לאפילת האוהל, ותחתיו אנשים רבים מספור, לבושים שחורים ומחייכים חיוך ערמומי, אישוניהם צחורים, נקיים, ולעיניהם זיק של נקמה.
"ועכשיו, חוטאים, בוגדים חסרי תועלת!" הכריז בעל המגבעת, מניח לסנטרה מאחיזת ציפורנו, מניח לעיניה להיספג דם חטאיה, מניח לדמעות שחורות לעכל גופה לאיטן.
"עתה, חוטאים, הגיע העת! עתה חוטאים, הינכם בידי!" זעק בביטחון, הכרזתו מפלחת דממת האימים השוררת ברחבי האוהל.
והנה שבה מנגינה מוכרת, אותה המנגינה אשר הובילם אל בין ידיו, אותה המנגינה אשר הביאם אל אותו המקום לראש ולראשונה, והנה היא , מתנגנת. מנגינת המוות- מנגינת החוטאים.