צלקת שחוצה את הפרצוף

פרק 1:
גב' לונגבוטום ואני נסענו שעות על גבי שעות במכוניתה הפצפונת, עברנו את כל הגורדי שחקים הגבוהים במיוחד, את כל הפרוורים, למעשה יצאנו מן העיר הגדולה, עברו כמה קילומטרים של שתיקה כי לא ידענו מה להגיד שתינו לא הרבנו במילים אף פעם, זה לא חדש אצלנו..
הגענו לשדה התעופה,
"טיסה 365 לשיקגו", אמר הכרוז של שדה התעופה בעיר מנהטן בניו יורק, אני לא מאמינה שאני עוזבת את העיר שלי, ניו יורק! אבל אעשה הכל למען משפחה חדשה שבתקווה אני לא אקפיא שם אף אחד..

עליתי על המטוס, נופפתי לשלום לגברת לונגבוטום שמחתה זרם של דמעות מעיניה שלכלכו את הלחיים שלה בשחור בזכות המסקרה העבה שנהגה לשים.

שמתי אוזניות ושקעתי במוזיקה, ניסיתי להתעלם מכל הטלטולים וההצקות של הדיילות במהלך הטיסה, ניסיתי להתעלם מהבחור השמן והחופר שישב לידי ודיבר על ששת נכדיו, ארבעת ילדיו, שמונה אחיו, אשתו ז"ל ועוד כל מיני דברים שלא צריך לספר למישהו זר במטוס..

ירדתי מן המטוס לאחר נסיעה ארוכה במיוחד, האיש שישב לידי נפרד ממני לשלום בחיבוק דוב שמעך את צלעותיי, זה הרגיש כאילו הכרתי אותו שנים מהצד שלו, אני סתם הוטרדתי..

חפשתי מישהו עם שלט שכתוב בו את שמי, כל דבר שייתן לי פרט מזהה של מישהו בעיר הגשומה הזאת,
לפתע ראיתי שני אנשים, איש נמוך קומה, מקריח, שמנמן מעט, חיוך ענקי שחשף קמטים, נעליים עם שרוכים פתוחים לידו עמדה אישה גבוהה, רזה, חיוך ענק המרוח באודם בצבע אדום, היא הייתה בלונדינית, שניהם החזיקו יחדיו שלט עם שמי,
אני ממש שונה יחסית להם, לי יש שיער שחור עד הכתפיים, פרוע ולא מסודר, בגדים בעיקר כהים במזוודה, מוזיקה מחוברת לטלפון שכל אדם היה אומר שהוא נראה כמו טלפון צעצוע, אבל אני מסתדרת איתו,
התקרבתי אליהם לאט לאט ואמרתי
"אני אליס, נשלחתי אליכם ע"י גב' לונגבוטום.."
"כן, כן חמודה את אתנו" אמרה האישה בקול נעים לשמוע,
"מה שלומך מתוקה?" שאל האיש עם קולו בטון הנמוך,
"בסדר גמור" חייכתי אליהם,
"בואי נכיר לך את שאר המשפחה"
עוד נסיעה במכונית עם שני זרים שכרגע נחשבים 'ההורים החדשים שלי', נראים נחמדים,
נכנסנו לתוך שמורה ביער, בית גדול עם חלונות פתוחים שהשמש נכנסת דרכם ונותנת תחושה של חום וחביבות,
נכנסנו לבית, גם מבפנים הוא מפואר, דבר ראשון הם הביאו לי טלפון חדש ואמרו ששם המשפחה שלי הוא
"פלין, אליס פלין"
"טוב"
רצה אלינו ילדה קטנה עם צלקת ענקית על הפרצוף שלה, הצלקת חצתה את הפרצוף שלה לרוחב ונתנה תחושה כאילו הפרצוף שלה מחולק לשתי קומות בבניין.
הילדה הייתה ג'ינג'ית עם שפתיים ורודות מאוד,
"זאת אחותך הקטנה, מקס, השם שלה הוא מדלן, אבל הכינוי, מקס"
התכופפתי לעברה ואמרתי
"שלום מקס, אני אחותך החדשה אליס"
היא חייכה וגררה אותי אחריה במעלה המדרגות.