פסיכולוג ופציינטית
למרות שאני עובד במקצוע הזה כבר כמה שנים טובות, את הטיפול הזה אני לא אשכח בחיים.
יום אחד, באופן ספונטני לחלוטין ובלי שום התראה מוקדמת, הגיעה אליי לקליניקה פציינטית חדשה; זאת הייתה ילדה, או יותר נכון נערה, בסביבות גיל 14 או 15. ילדה יפיפיה עם פנים עצובות מאוד. הסבל שלה ניכר על פניה בבירור. וכאב לי לראות אותה כך. ידעתי שהיא זקוקה לעזרה, הרי בכל זאת, היא לא הייתה מופיעה ככה בפתח הבית שלי ככה סתם.
"ס-סליחה שבאתי ככה בלי לקבוע תור.. פ-פשוט- מצאתי את הכתובת שלך בעיתון, ו.." היא נאנחה והשפילה את המבט שלה. ראיתי איך היא נאבקת בכל כוחה בדמעות שאיימו להתפרץ החוצה.
"את רוצה משהו לשתות?" שאלתי אותה בעדינות. "לא.. תודה.." היא ענתה בקול צרוד.
חיכיתי בסבלנות ותוך כדי כך סקרתי אותה במבטי; היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס קצרצרים וקרועים מדיי שהדגישו את רגליה החטובות וסוודר שחור שהיה גדול עליה בכמה מידות. השער הארוך שלה היה צבוע לבלונד ואפשר היה לראות ששורשים של שער חום מבצבצים בקדקודה. עיניה הכחולות-כהות היו מאופרות באיפור שחור כבד ושפתיה היו צבועות באדום חזק. היא ישבה כשרגליה מקופלות על הספה והכפכפים הסגולים שלה על הרצפה, ופתאום היא נראתה אפילו יותר שברירית ואומללה. העיניים היפות שלה שידרו כל כך הרבה צער ומצוקה.
"אז מה מצבנו?" שאלתי באותו קול עדין והתמקמתי בנוחיות על הכורסא מולה. היא נשמה עמוקות, וענתה כעבור רגעים ספורים.
"אין לי לאן לברוח יותר.. החיים כל כך מתאכזרים אליי! אין לי איפה לגור יותר, אני חיה כל פעם במקום אחר בתמורה לכך שאני אספק את הצרכים המיניים של מי שמסכים לי לגור אצלו, וכשנמאס לאנשים הם מסלקים אותי לרחוב.. הפכתי להיות הז-זונה העירונית, א-אין לי איפה ל-להיות יותר.." היא נשמה עמוקות כדי להסדיר את נשימותיה הרדודות ובסוף הרימה אליי מבט שטוף דמעות ואמרה: "וא-אני מ-מרגישה שא-אני פשוט מת-מתפרקת! שאני ל-לא שווה כ-כלום! שאני ס-סתם זונה זולה ומטונפת שח-חוץ מגוף יפה א-אין בה ש-שום דבר! אני ר-רוצה למות, ל-לברוח מהעול-לם הזה.. א-אפילו נ-ניסיתי להתאב-בד, ולאף א-אחד ל-לא היה אכפ-פת אפ-פילווו!.. לאף א-אחד לא א-אכפת ממני בע-עולם!" היא כבר לא עצרה את הדמעות; עכשיו היא ממש בכתה, בכי מלא כאב ואולי גם הקלה. יפחת בכי זיעזעה את כל הגוף הקטן והרזה שלה והכתפיים שלה רעדו בטירוף.
היה לי ברור שזה מקרה חמור מאוד; הילדה זקוקה לעזרה מיידית ודחופה. אסור לדחות את זה אפילו לא ביום.
"א-אני י-יודעת שא-אתה בטח ל-לא תסכים לעז-זור לי, כי א-אין לי איך לממן את הטי-טיפול הזה… אבל ב-בבקשה.. אתה המ-מוצא האחרון ב-באמת שלי-י-!.." היא מחתה את אפה בשרוולה. האיפור השחור שנמרח מתחת לעיניה גרם לה להיראות חיוורת מאוד.
לא היה בי שום רצון לסרב לעזור לה; הילדה נתונה במצוקה מאוד קשה והיא צריכה עזרה דחופה מאוד. למרות שממה שהבנתי המקרה שלה מורכב ומסובך מאוד, אפילו אולי מעבר לכוחותיי, לא יכולתי להשאיר אותה ככה, בכל הסיבוך הזה. המשפחה שלה מחוץ לתמונה, וזה בעייתי מאוד בשבילה.
קמתי ממקומי ורכנתי קרוב אליה. "תקשיבי לי טוב, יקירתי: אני הולך להביא לך טישיו ומשהו לשתות. את תחכי לי פה בזמן שאני מסדר עניין קצר ודחוף ואני חוזר מייד. בסדר?"
היא הרימה את מבטה הדומע אליי, והנהנה באיטיות. נכנסתי לחדר השני וחייגתי.
"קרן?" היא ענתה אחרי שני צלצולים.
"מה קורה?" היא ענתה ושאלה בו זמנית.
"קרן, תבטלי את כל הפגישות שנקבעו להיום," אמרתי במהירות והוספתי "עניין דחוף מאוד צץ פה וזה לא סובל דחייה.."
"אוקיי.. הכל בסדר?" היא נשמעה מופתעת. לא קורה הרבה כשאני מבטל את כל הפגישות שנקבעו אליי, ואם דבר כזה קורה- משמעו שמשהו חריג קרה.
"כן, זה פשוט עניין דחוף מאוד.. תודה רבה לך, קרן.." הנחתי את השפופרת במקומה ונאנחתי.
כשהבאתי לילדה כוס מים וחבילת טישיו, נדרתי בליבי שאני אעשה הכל כדי להציל אותה ולעזור לה. הכל.
תגובות (6)
וואו. לא הפסקתי להיות מרותקת אפילו לא לרגע. אני כל כך מחכה להמשך! כתיבה תותחית! תיאורים טובים שמוסיפים מאוד, והתוכן יפהפה ומרגש. מחכה להמשך!:)
איה כיף לשמוע! תודה רבה רבה :) ♥ אני שוקלת איך להמשיך אם בכלל
זה ממש יפה וכתוב בצורה מרגשת, גם אני מחכה להמשך
תודה רבה :) ♥ איזה כיף לשמוע :)
מהמם!!!!!! תמשיכי תמשיכי תמשיכי!
תודה רבה לך ♥