פחד…

"מה הדבר שהכי מפחיד אותך?"
"עכבישים."
"אילו קולות מפחידים אותך?"
"צעקות חזקות."
"ואיזה ריח?"
"ריח של עשן."
פרופסור נדיה רומירז שירבטה מילים מהירות על לוח הכתיבה שלה, בעודה יושבת מול ילד בן חמש.
שיין הביט בפרופסור וניער את רגליו שלא הגיעו לרצפה, הם ישבו אחד מול השני כבר כמה שעות ושיין הרגיש שהוא כבר לא מסוגל יותר.
"אתה מתרגש?" שאלה הפרופסור וישרה את מבטה אל עליו החומות של שיין.
"מתרגש ממה?" שאל מבולבל.
הפרופסור המשיכה לשרבט כמה מילים עד ששוב הרימה את מבטה עליו.
"תקשיב לי טוב שיין, זה חשוב מאוד. הפגישה הבאה שלנו תתקיים בעד חמש עשרה שנים בדיוק מהיום."
"חמש עשרה שנים זה המון זמן, יותר משבע אפילו." שיין ניסה לספור חמש עשרה שנים באצבעות ידיו אך נכשל.
"הזמן כל כך רב כדי שנוכל לראות עם התרופה באמת משפיעה." ענתה פרופסור נדיה בכובד ראש.
"איזה תרופה?" שאל שיין מבולבל אפילו יותר.
פרופסור נדיה רומירז שירבטה פעם אחת נוספת על לוח הכתיבה שלה, לאחר מכן היא ישרה מבט כחול וחד אל שיין שהיה מלווה בחיוך רחב, ממש כאילו הוא סיפר לה כרגע על הדבר המצחיק ביותר בעולם.