Who Am I פרק 31

ה*-פלאשבק
פרק 31
מיה pov
זה משתלט עלי.
הגוף שלי כבר לא שייך לי. כל דבר בו – תאים, עצבים, וורידים ואיברים – לא מצייתים לי.
הכישוף עובר בכל מקום וקושר אותם אליו, לפקודתו.
אם הוא יגיד לי להרים יד, השרירים בידי ינועו בלי לחשוב, גם אם אני אצרח שיפסיקו.
אם הוא יגיד לי לרקוד, אני אגלה יכולות ריקוד מרשימות שלא ידעתי עליהם אף פעם.
אם הוא יגיד לי לקפוץ מגג המגדל הגבוה ביותר בהוגוורטס, זה יקרה.
אם הוא יגיד לי להרוג מישהו – זה ייעשה.
וכל זה לא יהיה בשליטתי.
זו הרגשה נוראה, כמו ציפור הכלואה בכלוב. יש הפוגות מדי פעם, אך גם הן קצרות.
אם אני לא מביאה מידע מספק, זה יקרה שוב. כמו עכשיו.
מעניין אם גם רוברט הרגיש ככה.
כמה שאני שונאת את מה שהוא עשה, מסתבר, בסופו של דבר, שאני הולכת בדרך שלו.
עוזרת לאויב להפיל את הארי פוטר.
בוגדת בחברה הכי טובה שלי.
טוב, היא ממילא שונאת אותו אז מה זה משנה?
האיומים של דראקו מאלפוי עוד מהדהדים בראשי הכואב מן הכישוף. ידי רועדות ושפתיי יבשות.
איך יכולתי להיכנס לדבר הזה?
למה הוא זה שתפס אותו באותו יום ברכבת?
ומאז הכל פשוט השתבש…
*
"תקשיבי, שרלוט, זה לא אמור להיות עיניינך," אמרתי בכעס.
"אבל אני חברה שלך," היא אמרה בקול מתחנן, ועיניה הירוקות הביטו בי בתחינה.
גרוני נחנק. הרגשתי את הדמעות עולות מתוכי.
אני לא יכולה לספר לה. אני ארגיש שחיללתי את זכרו של רוברט.
"חברות לא צריכות לגלות הכל אחת לשניה." נטלתי את המזוודה שלי, מרגישה את היגון והכעס מתערבלים בתוכי. "סלחי לי, אבל אני מתחילה להרגיש לא נוח כאן."
לקחתי ביד אחת את המזוודה וביד השניה את הינשוף שלי, ארמלד, שנח בכלוב. הרגשתי את עיניה הדואגות של שרלוט קודחות חורים בגבי ויבבה נפלטה מפי כשסגרתי אחרי את דלת הזכוכית של התא.
מסרון הרכבת היה נטוש ורק שקשוקי גלגלי הרכבת נשמעו. התקדמתי עם המזוודה בעוד ארמלד נוקש עם מקורו בסורגי הברזל של הכלוב. חיפשתי תא אחר לשבת בו. רצוי ריק.
כל התאים היו מלאים ורוב התלמידים בתוכם הקשיבו לרדיו שהביאו עמם או דיברנו ונראו רציניים.
לא מתחשק לי עכשיו רצינות. עם כל המלחמה הזאת אני מרגישה רק ייאוש ואדישות.
הרגשתי שעלי להתפרק קצת. עוד כמה שעות נגיע להוגוורטס ואני לא אוכל לבכות שם בצורה גלויה כמו עכשיו. יש חוקים בבית ספר – אם אתה בוכה, אתה חלש. אם אתה חלש, אבוד לך.
וזה תקף גם בהווגורטס.
זו הסיבה שהתקדמתי לשירותים. השארתי את המזוודה שלי ואת ארמלד במסדרון. אף אחד בוודאי לא יטרח לקחת אותם.
בדרך כלל בשעות האלה הייתה עוברת האישה החביבה שמכרה ממתקים והייתי קונה ממנה מלאי של סוכריות ברטי בוטס. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
באסה. עכשיו אין לי איך לממש את האובססיה שלי לסוכריות האלה.
האורות הקטנים במסדרון הרכבת הטילו צללים ורעשי הרכבת היו קצובים. בדרך כלל הייתי מפחדת מאווירה כזאת, אבל כרגע הרגשתי רק נחושה ואמיצה. הרי זה לא שאיזה סוטה יקפוץ עלי מבין הצללים.
בדיוק ברגע שהמחשבה הזו עברה לי בראש שני צללים ענקיים יצאו משום מקום ונדחפתי בחוזקה אל הקיר. משקלם היה כבד והרגשתי את גופי נמעך.
הבהלה פרצה בגופי ולרגע קפאתי. מה עושים במצב כזה? איזה פעולות לימדו אותנו בבית הספר בשיעור התגוננות לנקוט בסיטואציה שכזו?
להכות ולנשוך. רק שהצללים – שהתגלו כשני אנשים – היו גבוהים ממני בשני ראשים ורחבים ממני כפליים.
ואזה האדרנלין התחיל לפרוץ והתחלתי להכות אותם באגרופים. "די! תשחררו אותי!"
לא היה נראה שזה הציק להם. כאילו הייתי זבוב קטן. אחד מהם הרים את שרביטו ומלמל משהו. כשניסתי לצעוק שוב גיליתי שקולי הושתק. האגרופים לא עזרו. וויתרתי.
"תרגעי," אמר אחד מהם בקול עמוק. "לא נפגע בך."
"אלא אם תאלצי אותנו," אמר השני ושניהם גיחכו.
כל אחד מהם תפס בי ביד אחת שלי והם הוליכו אותי לכיוון ההפוך במסדרון. כשאורות הרכבת הוטלו עליהם ראיתי שהם תלמידים מהשנה השביעית שהמילה שהכי תתאר אותם תהיה טרולים.
הם דיברו ביניהם אבל לא שמעתי כלום ולא העזתי להיאבק. הלב שלי הלם בחוזקה ועדיין הרגשתי מבוהלת. בכל זאת, לא כל יום קופצים עלי שני גברים וגוררים אותי.
אחרי כמה דקות הגענו לתאים שבהם ישבו תלמידים והם עזבו את הידיים שלי. לא נראה שמישהו מהתלמידים שבתאים שם לב למתרחש בחוץ.
"עכשיו," קרקר אחד מהם, "אנחנו הולכים לתא הזה. תקשיבי לנו ואל תיאלצי אותנו לפגוע בך."
לפי כל הביצועים שלהם עד עכשיו נראה היה הסיכוי שיצליחו לפגוע בי שווה לסיכוי שיום אחד אני אתחתן עם הארי פוטר.
כלומר כדאי שאקשיב להם ואכנס.
חלונות התא לא היו שקופים מבחוץ. נראה שמישהו תלה מבפנים ווילון שכיסה אותם.
התא נפתח ונכנסתי כששני הנערים מלווים אותי מאחור.
התא נראה רגיל לחלוטין ולא נראה שהתקיימה בו התרחשות שהצריכה הסתרת חלונות. על המושבים ישבו נער בלונדיני עם פנים רזות וחיוורות, שזהיתי שהוא מסלית'רין, ונערה עם תווי פנים גסים ושיער שחור שהגיע עד לכתפיה. כשנכנסנו, הנער הבלונדיני חייך.
"מעולה," הוא אמר בסיפוק ואחר כך פנה לנערה. "פנסי, עופי מפה."
"אבל דראקו," היא אמרה בקול מתחנחן ומשכה את שמו.
הוא הביט בה בעיניים מצומצמות. היא נאנחה ולבסוף קמה ויצאה.
אחרי שהיא סגרה את הדלת נלחצתי עוד יותר. כשהיתה בחורה בתא עוד קצת נרגעתי, אבל עכשיו שלושה גברים עם ילדה בתא מכוסה?
"אני מורשם, קאב וגויל," אמר דראקו לטרולים שמאחורי. "אני אדאג להעביר את הדברים הלאה."
שניהם חייכו בטיפשות, החליפו ביניהם כיפים ויצאו מן התא.
דראקו הביט בי וחייך שוב. "שלום, מיה, אני דראקו מאלפוי."
קמצתי את אגרופיי והבטתי בו בחשש. "אני… אני יודעת! אתה מסלית'רין ואתה האויב – "
"האויב של הארי פוטר?" הוא צחק. "טוב לראות שאת בעיניינים."
ואז הוא רכן לעברי ותפס את ידי. הופתעתי להרגיש עד כמה היא רכה.
"ולכן." עיניו נצצו. "אנחנו זקוקים לעזרתך."
"אנחנו?" שאלתי בקול רעד. מה הוא רוצה ממני?
הוא הזמין אותי לשבת לידו. התיישבתי.
"כפי שאת יודעת," אמר דראקו באנחה קלה. מזויפת? "הארי פוטר נעלם."
"נעלם?" שאלתי בתדהמה. "הוא לא ברכבת? למה אתה מתכוון?"
"הוא ברח," אמר במרירות. "מי יודע למה. אולי מלחץ או הפחד מהנטל שהוטל עליו… אנחנו רוצים להחזיר אותו חזרהכדי לגמור עם המלחמה הזאת. את לא ילדה קטנה," הוא הוסיף. "המלחמה התחילה. מוגלגים וקוסמים נרצחים על ימין ושמאל על ידי תומכיו של זה-שאין-לנקוב-בשמו. חייבים להחזרי אותו חזרה כדי לשים קץ לדבר הזה."
לא בטחתי בו. בכל זאת הוא סלית'ריני, אבל בכל זאת שאלתי, "ואיך אני נכנסת לתמונה?"
"שמועה הגיעה לאזני שאת יודעת הכל על הארי פוטר. כל פרט זעיר בחייו," הוא אמר בשביעות רצון. "כלומר, את יודעת למי להקשיב ואיזה מידע ללקט. בטוח יש בהוגוורטס אנשים שיש להם בדל מידע על מקום הימצאו של פוטר. את צריכה לגלות את המידע ולהביא אותו אלינו."
"ומה תעשו איתו?"
"אנחנו כבר נטפל בזה." הוא השעין את ידיו מאחורי ראשון. "אז את בעסק?"
הבטתי במאלפוי ושקלתי את דבריו. הוחמא לי שבחרו בי לתפקיד חשוב שכזה. להביא את הארי פוטר.
אבל בכל זאת קינן בלבי חשש מסוים שצעק לי לא לבטוח בו. והאמת, אפשר להבין למה.
למה שתלמיד בשנה השביעית יפנה לצוציקית בשנה השניה לתפקיד חשוב כל כך? ולמה שמישהו מסלית'רין, אויב של הארי פוטר כבר שנים, ירצה פתאום לעזור לו?
סלית'רין, זה-שאין-לנקוב-בשמו, אוכלי מוות.
יכולה להיות רק סיבה אחת.
"לא."
קמתי בנחישות על רגליי. "אני לא מתאימה למשימה הזאת ואני לא סומכת עלייך שאתה רוצה בטובת הארי."
פניתי אל הדלת בכעס ולפתע קולו של מאלפוי נשמע מאחורי. "אימפריוס!"
גופי התקשח ועיניי נפערו. קול בראשי אמר "תסובבי."
"לא." קימצתי את אגרופיי, אל רגליי כמו סירבו לקולי והסתובבתי לעבר דראקו, ששרביטו עוד היה מונף.
"לא השארת לי הרבה ברירה, מרלון." הוא ליטף אותי שרביטו. "אם לא במוח, אז בכוח."