Who Am I פרק 30

פרק 30
נוויל POV

לעזאזל, מה השעה עכשיו? חמש או כבר שש? חשבתי לעצמי, והצטערתי יותר מתמיד שאיבדתי את השעון. על שום קיר לא היה שעון.יש לי היום עונש אצל קארו בשש! הגברתי את צעדיי. רגע, זה היום או מחר? אני זוכר שקארו אמר משהו שאבוא לעונש, אבל משום מה לא זכרתי מתי.
אחח!! הגוף שלי התכווץ, ולרגע לא הבנתי איפה אני. הבנתי שהתנגשתי בטעות במישהו.
"הי ילד! אתה לא שם לב לאן אתה הולך?!" בעצם מישהי. הקול היה קצת מוכר, אבל מרוב בלבול לא הצלחתי לזהות. כנראה מישהי מהשנה הראשונה או השנייה.
פקחתי את עיני וראיתי ילדה, כעוסה במקצת שנעצה בי עיניים זועמות. "מה נראה לך שאתה פשוט עומד ככה מבלי להגיב?!" היא אמרה בקול מאשים. "אתה אמור להגיד משהו בשביל להגן על עצמך על כך שנתקלת בי ככה! אני חושבת שנשבר לי האף!" היא הביטה בי בעיניה החודרות והצמידה את ידה לאפה.
עדיין לא אמרתי כלום, הייתי מבולבל ."אממ… אה, את מתכוונת שאת צריכה ליווי למרפאה?" שאלתי.
"לא, דפוק שכמוך, אני לא תינוקת!" היא ענתה לי בתקיפות והורידה את ידה מאפה. "לך תחפש את החברים שלך."
צחקתי במרירות ועניתי לה,"אין לי חברים. אה, זאת אומרת אולי הארי פוטר ולונה לאבגוד, את לא מכירה אותם."
"אתה מספר לי? אני מכירה את פוטר, אני שונאת אותו." ברגע שאמרה את שמו של הארי היא עיוותה את פרצופה. היא נגעה באפה כדי לראות אם הוא עדיין נמצא שם."טוב, ביי ילד, היה נורא להכיר, אבל אני חייבת לזוז למרפאה," היא הודיעה והתחילה ללכת במהירות.
"ילדה, חכי! ילדים כמוך צריכים ליווי!" קראתי אחריה. היא לא ענתה לי ורק הגבירה את צעדיה. לפתע הרגשתי משהו מעקצץ לי בכיס. חשבתי שאולי זה סתם הדמיון שלי, אבל זה לא פסק. נגעתי בכיסי והרגשתי חום בידי ואז הבנתי. הקריאה לצבא דמבלדור. מה אעשה? הילדה הזו יכולה לשים לב! נדחקתי לפינה, והוצאתי בזהירות את המטבע מהכיס.
הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל.
"ילד, מה יש לך ביד?" לפתע הילדה הופיעה ותקעה בי מבט חשדן בעיניה הירוקות.
נבהלתי. מאיפה היא צצה? התחלתי לחשוב על תירוצים, אבל הראש שלי היה ריק.
"לא אמרת שהלכת למרפאה?"שאלתי בחשש
"אני מרגישה יותר טוב," היא אמרה במהירות. "אז באתי לחזור למגורים וקלטתי אותך בשעת מעשה." היא עשתה פרצוף זדוני.
"איזה שעת מעשה?" היתממתי, ובאותו זמן ניסיתי בחשאיות להחזיר את המטבע לכיס מבלי שתראה, אבל לא הצלחתי.
"תראה לי מה יש לך ביד!" היא פקדה, וניסתה להסתכל מה יש בתוך הידיים שלי, שנקמצו לאגרופים. "אין בעיה, ילד, אני אלשין עלייך לסנייפ! אני בטוחה שהוא ישמח לדעת איזה סודות מסתובבים בבית ספר שלו,"היא צחקה ברשעות
"לא! כלומר, בסדר, אני אספר לך."
"אני מחכה," היא אמרה בסקרנות, נראית מפויסת יותר. לרגע נזכרתי מי זאת. זאת החברה של הארי! הקטנה הזו מהשנה השנייה.
"היי, זו את, שרלוט! החברה של הארי!"
היא כעסה. "נכון, ואתה שורטבוטום! ואגב, הוא לא חבר שלי, הוא האויב שלי! אבל זה לא העניין, בפעם שעברה שלא אמרתי שיש אוכל מוות בבית ספר—" היא החלה לרעוד ונראה חרדה, שפתיה קפוצות.
"רגע." עצרתי אותה. "וואו, את חושבת שאני אוכל מוות?" יצרתי איתה קשר עין שתבין שאני לא משקר, והיא הביטה בי שוב בעיניים ירוקות חודרות. "מה פתאום," אמרתי בגועל. "אני נגד אוכלי המוות. זאת אומרת אה, מממ, נגד אנשים מסוימים," ניסיתי לתרץ, אך לא הצלחתי.
"איזה אנשים מסוימים? כמו סנייפ?"היא שאלה בסקרנות.
אופס. היא קלטה.
"מממ, כנראה!"
"טוב, גם לי יש עניין איתו." היא שילבה ידיים בכעס. "הוא לקח לי את היומן של אמא שלי! אני חייבת למצוא דרך כדי להשיג אותו בחזרה!" היא אמרה בהחלטיות. "אולי אתה תעזור לי, ובתמורה אני לא אלשין עליך לסנייפ?"
נאנחתי בייאוש. עכשיו בנוסף לחרב של גודריק גריפינדור אצטרך להוסיף גם יומן?
"ואגב," הוספתי. "זה לונגבוטום. נוויל לונגבוטום."
"מה שתגיד, שורטבוטום," היא נאנחה. "מה התוכנית?"

מיה POV

אוף, עוד הפעם שיעורים בתולדות הקסם? פעם שעברה נרדמתי באמצע . אני לא יודעת שום דבר, כי אני תמיד נרדמת. איך לעזאזל עונים על התשובה הארורה הזאת? בטח שרלוט תדע את התשובה. היא אוהבת את השיעור הזה, היא מתלהבת מכל הקרבות הטיפשיים האלה שהם נגד הקוסמים. אבל איפה היא בכלל? לא ראיתי אותה מאז ארוחת הערב. מוזר.
רגע, מה השעה עכשיו? נקבעה לי פגישה איתו, ובשום אופן אסור לי לאחר. אחרת הלך עלי.
אספתי את הדברים שלי, באופן לא מסודר במיוחד. עזבתי את חדר המועדון דרך החור בתמונה של האישה השמנה ופתחתי בהליכה מהירה, לחדר השיקויים.
כשהגעתי, כיתת השיקויים הייתה חשוכה ולא ראיתי כמעט כלום. הרגשתי הקלה כשהגעתי ראשונה. "לומוס," לחשתי.
"חיכיתי לך."
נבהלתי, סובבתי את ראשי.
ראיתי אותו, הבלורית הבלונדינית חיכתה לי.
"חיכית לי?" אמרתי בחשש, קולי רעד מעט.
"ברור," אמר בזלזול. "מה חשבת? שאחמיץ את הידיעות?" ענה לי בקול הארסי והקר.
"שבי על הכיסא!" הוא הצביע עם אצבעו על השולחן בשורה הראשונה של הכיתה.
התיישבתי.
"קדימה,"אמר בהתרסה. "שנינו יודעים שהידיעות שאמרת עזרו מאוד." הוא המשיך."יש חדש?"
השתדלתי לא ליצור איתו קשר עין.
"לא, אמממ, אין שום דבר חדש."
הוא כעס. ראיתי זאת בעיניו האפורות כפלדה. הוא דפק על השולחן כדי שאני אפחד ואמר בקול שקט, "את משקרת. אני יודע. תירוצים שכאלה לא ייפתרו אותך מחובתך. את זוכרת את ההסכם? אימפריוס!" הוא הניף את שרביטו כלפי. הרגשתי שהאדמה רועדת.
וכך גם אני.