Who Am I פרק 29

פרק 29
המסדרונות היו שקטים ונטושים למרות שהשעה היתה רק חמש בערב.
בדרך כלל בשעה כזו הוגוורטס הומה תלמידים שחוזרים מן הספרייה או סתם צוחקים ומסתובבים בקומות בחוסר מעש. היה כל כך מוזר לראות את המקום נטוש.
זה עשה לי הרגשה רעה, כאילו וולדמורט עוקב אחרי ורוצה לדחוק אותי לקיר.
שאפתי ונשפתי באיטיות כדי להרגיע את עצמי. אני צריכה להתמקד במטרה.
לא הייתי במשרד של דמבלדור כבר הרבה זמן, לכן היה לי מאוד קשה למצוא אותו. אבל אחרי קצת שוטטות נתקלתי בפסל של המפלצת המכוערת העשויה מאבן ששמרה על הקיר. עמדתי מולה, קצת מהוססת (וגם כי ממש כאב לי הגוף אז הייתי צריכה לעזור קצת).
"'אנטרופה בדלונה," אמרתי במאמץ והחזקתי את זרועי בכאב.
הפסל הרים את ראשו ובחן אותי.
"זו לא הסיסמה," הוא אמר בקול חרקוני.
פקחתי את עיניי לרווחה. "מה אתה אומר???"
"אני אומר," הפסל חרק את שיניו, מה שהיה נשמע כואב מאוד משום שהיה עשוי מאבן. "שזו לא הסיסמה הנכונה!"
"אבל, אבל," גמגמתי. איך זה יכול להיות?
"יום טוב, גברתי הצעירה." המפלצת החלה להתכנס לתוך עצמה ובאותו רגע קפצתי אליו בכאב רב ואחזתי את ראשה בחוזקה כך שהוא לא הצליח להתקפל.
"מה שח.. שחררי אותי מיד!" גמגם הפסל.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חתיכת מפלצת מאבן שכמוך!" (טוב האמת שהוא באמת מפלצת מאבן אז זה לא יצר אפקט מאיים כל כך), אמרתי בזעם. "עבר עלי יום נורא ואיום ואני פצועה ומדממת, והסיכוי שאני אתן ליצור שכמוך להפריע לי להתלונן על חוסר הצדק הזה הוא אפסי! אז אם אתה לא רוצה למצוא את עצמך מנופץ לרסיסים כל כך קטנים שלא יוכלו אפילו לשים לב שדורכים עליך תכניס אותי תכף ומיד כי אני אומרת לך שהסיסמה היא –"
"אטרופה בלדונה." קול מאחורי.
הסתובבתי בגניחת כאב וראיתי מולי תלמיד מהשנה השביעית. הוא היה גבוה ורחב ופניו היו שמנמנות. היו לו עיניים טובות ותווי פנים ילדותיים שכוסו גם הם בשריטות ושטפי דם.
כשהסתובבתי חזרה לפסל ראיתי שהוא קפץ הצידה. כשראה אותי הוא רשף ואני הוצאתי לו לשון.
"עכשיו תדע לא להתעסק איתי." שילבתי ידיים בניצחון.
"אני לא הייתי חושב להתעסק איתך," הסכים איתי הילד.
"כדאי שאעלה למעלה," אמרתי והסתכלתי על החור שנפער בקיר. "תודה רבה לך – ?"
"לונגבוטום. נוויל לונגבוטום," הוא הציג את עצמו.
"נעים להכיר. אני בונד. ג'יימס בונד." חייכתי בערמומיות.
"טוב… אז, ג'יימס." הוא הרים גבה. "למה את עולה למשרד של סנייפ?"
דפקתי את כף היד בראש בייאוש. מכשפים מטומטמים.
"צחקתי," אמרתי בחוסר סבלנות. "אני שרלוט סמית'. קיבלתי עונש מקארו וגמרתי מדממת ופצועה ואני חושבת שזה לא צודק אז אני עולה להתלונן." חיכיתי בשקט כמה שניות. "זה הזמן שתגיד, 'אוהבים אותך, שרלוט'. אני חושבת שכדאי שנפתח קבוצת תמיכה לאור זה ששנינו באותו מצב."
הוא נראה מוכה הלם. אמרתי משהו לא נכון לגבי קבוצות תמיכה?
"הוא… הוא התעלל בך?" הוא שאל בזעם. "תלמידי השנה השביעית של סלית'רין פגעו בך?"
"לא עשיתי את זה בעצמי," ציינתי.
"אני לא מאמין." נוויל החזיק בראשו והסתובב הלוך ושוב. "גם תלמידי שנה שנייה? עוד כמה זמן ייקח עד שיחמיר המצב וזה יגיע גם לתלמידי השנה הראשונה?"
"לא עוד רבה זמן," אמרתי בקול חלול. "וזו הסיבה שאני עולה עכשיו לגמור עם זה עכשיו ואתה קצת מפריע לי. תודה על הסיסמה."
הוא משך בכתפיו. הסתובבתי ועליתי במדרגות המעוגלות. מרחוק שמעתי את נוויל צועק לי, "בהצלחה!"
ותוך שניה מצאתי את עצמי מול דלת המשרד של סנייפ.
שאפתי עמוקות והרמתי את ידי הרועדת הקמוצה לאגרוף כדי לדפוק בדלת. היא המשיכה לרעוד ולא זזה קדימה.
' עוד כמה זמן ייקח עד שיחמיר המצב וזה יגיע גם לתלמידי השנה הראשונה?' שמעתי את מה שנוויל לוגנבוטום אמר, וזה מה שנתן לי אומץ בסוף.
הדלת נפתחה מעצמה. נכנסתי אל המשרד בחשש, נשענת על המשקוף והבטתי בהשתאות על המשרד של סנייפ.
המשרד לא היה כבימיו של דמבלדור. המכשירים המוזרים שהיו על שולחנות הקטנים נעלמו ובמקומם עמדו בקבוקי זכוכית של שיקויים ובתוכם נוזלים בצבעים שונים. כל הספרים במדף הוחלפו בספרים דקים, גבוהים ושחורים ורק ספר אחד היה שונה. בתערובת של כעס ועצב ראיתי שזה היומן של אמא שלי. הווילון שעל החלון היה אדום כדם.
השולחן נשאר אותו שולחן עצום רק שהפעם היו בו עבודות של תלמידים משיעורי שיקויים. בנוסף עמד שם בקבוק זכוכית גדול שהיא רשום עליו.
" אטרופה בלדונה," מלמלתי לעצמי. "כמו שאני מכירה את סנייפ הנחש הזה זה בטח צמח רעיל."
"למעשה, זהו אכן צמח רעיל. אבל הוא גם משמש גם כאמצעי הרדמה וכתרופה. במאות השמונה עשרה והתשע עשרה נהגו נשים לבלוע אותו כדי לתת לעיניהם מראה חולמני ונוצץ." נשמע קול מאחורי.
הסתובבתי במהירות וראיתי מאחורי, איך לא, את סנייפ.
"פריצה ללא רשות למשרד שלי, סמית'." הוא עמד שם בידיים שלובות מאחורי גבו, עיניו שחורות והבעתו מרושעת. "עשרים נקודות מגיריפינדור יירדו לך מזה."
"הנקודות לא חשובות לי," אמרתי בכעס. "אני צריכה להתלונן על משהו, פרופסור סנייפ."
"פה זה לא משרד לתלונות." הוא התקדם בחלקלקות, כמו נחש, אל הכיסא שלו.
התיישבתי מולו בלי שהזמין אותי והצבעתי על פניי המרוטשות. "זה לא משהו ששווה תלונה?! אסור למורים לעשות את זה!"
"המורים עושים את זה על פי הוראה שלי," הוא אמר בשלווה שהרגיזה אותי עוד יותר. "אסור גם לך לעשות את זה! זו אלימות והכאת תלמידים זה דבר אסור בהחלט! לפחות ככה זה בעולם המוגלגים!"
"עולם המוגלגים שונה בתכלית מעולם הקוסמים, סמית'," הוא החל להתרגז ולנוע באי נוחות. "ואם אני רוצה להביא אתכם למצוינות ולגרום לכך שתצאו מהבית ספר כאנשים שאפתניים ובעלי ערכים אצטרך לנקוט בצעדים חמורים כאשר אתם סוטים מהתלם."
"אבל רק קראתי בשיעור! אפילו לא דיברתי!"
"זוהי מילתי הסופית, סמית', ולא אחרוג ממנה. עכשיו צאי בבקשה ממשרדי."
קמתי מהכסא בכעס והוא השמיע חריקה רעשנית. התמונות מאחורי שולחנו של סנייפ הביטו בי בהתשאות. באחד מהם הופיע דמבלדור, שאפילו בתמונה ניצנצו משקפיו. ברור י שזה לא דמבלדור האמיתי.
"פרופסור דמבלדור היה הרבה יותר טוב ממך," רשפתי. "אתה לעולם לא תחליף אותו."
ובמילים אלו יצאתי מהמשרד.