Who Am I פרק 28

פרק 28
שאיפה עמוקה.
אל תפחדי.
נשימה עמוקה.
יהיה בסדר.
עוד שאיפה.
לא יקרה לך כלום.
הנחתי את כף ידי על הדלת המקולפת. ושוב שאפתי עמוקות.
העונש של קארו מתחיל היום. האמת שאני ממש מפחדת.
אבל אני אתמודד עם זה. אני לא אתן לו לעשות לי משהו רע.
דפקתי על הדלת, וזו נפתחה בן רגע.
"אה, סמית'." הופיע קארו כשחיוך דוחה מרוח על פניו המכוערות. "אני שמח שלפחות לעונשים את מופיעה בזמן."
חשקתי את שיני כדי לא לצרוח בזעם ונכנסתי אחריו.
החדר המחניק היה מואר בנרות שהטילו אור עמום ויצרו צללים ארוכים. קארו שינה קצת את החדר, והפעם על הקיר הופיעו פוסטרים גדולים של אנשים סובלים ומתים מיתות מחרידות – אישה המחזיקה בבקבוק שיקוי, עיניה חלולות ועננה ירוקה יוצאת מפיה ויוצרת צורת גולגולת, אדם חצוי לשניים על ידי שרביטו, שעופף בעצמו באוויר ואישה שנראתה מכונסת בתוך עצמה ופיה פעור בזעקה, סובלת מכאבים.
זה גרם לי לחשוב על אמא שלי.
שולחנות עמדו בטורים ומאחוריהם ישבו תלמידים שעל פי צבע העניבה שלהם זיהיתי שהם מסלית'רין. הם היו ענקים, כנראה בשנה השביעית, וחייכו בשביעות רצון כשראו אותי. זיהיתי שם את הילד הבלונדיני עם התסרוקת המוזרה, אבל נראה שעכשיו השיער הסתדר לו הקיץ.
הבטן שלי התכווצה כשנזכרתי מה היו מעשיו של הילד ומה היתה התוצאה שקרתה כשלא סיפרתי עליהם.
"אוקי תלמידים, היום הופיעה בטובה סמית'. היא בשנה שניה והיא קיבלה עונש על כך שקראה ביומן שלה באמצע שיעור חקר המוגלגים. הייתם מאמינים?"
באותו רגע התלמידים צעקו "בוז" והחלו לצחוק וללגלג.
"אז כדאי שניתן לה משהו מעניין לרשום היום ביומן, פרופסור קארו," אמר ילד מחוצ'קן עם שיער חום קצוץ. הוא פוקק את אגרופיו ועם כל פיק ששמעתי נרעדתי.
"לפנות את השולחנות לצדדים!" צעק קארו.
התלמידים קמו בצייתנות והוציאו את השרביטים מגלימותיהם בתנועות תאומות, שגרמו לי לחשוב על צבא צייתן ואכזרי. הם נופפו בו וכל השולחנות זזו לצדדים בערימות אחד על השני.
"מעולה." חייך קארו.
הוא התחיל להתהלך בין התלמידים וביני, בגבו המגובנן, ונראה מסופק. "היום, תלמידים, נמשיך להתאמן על קללת הקרושיאטוס. חשבתי שיהיה נחמד להביא בשר טרי," הוא גיחך.
"רגע אחד!" צעקתי. "קרושיאטוס זו קללה אסורה! היא אחת מהקללות שאין עליהן מחילה! אתה לא יכול פשוט להגיד לתלמידים שלך לענות אותי בכאבים – "
שריפה פילחה את גופי. נפלתי על הרצפה והתחלתי להתקפל בכאבים ולהתמתח בתנוחות שגם אם הייתי גמישה לא הייתי חושבת עליהם. הראש שלי התחיל לעלות באש. הפנים שלי כאבו והתפקעו והרגשתי נוזל חם על הפנים.
ובאותו רגע שזה התחיל, זה נגמר.
"כן אני יכול." חייך קארו.
*
שלוש שעות.
שלוש שעות עינו אותי בכיתה הזו.
עשרים סבבים של עשרים וחמישה תלמידים שכל אחד חייך חיוך שטני כשהטיל על את הקרושיאטוס.
הראש שלי פעם בכאב כשחשבתי על זה. המספרים התבלבלו לי בראש.
מטלית קרה הונחה על פניי בזמן ששכבתי על הכרית רכה.
"הנה, שרלוט," אמרה מיה, בעודה מתיישבת לידי על המיטה. "זה יעזור לך."
מאז שמיה סיפרה לי על אחיה רוברט, היא נעשתה פחות מרוחקת ועצובה. אני חושבת שמאוד עזר לה פריקת הנפש ההיא. ועכשיו, כשאני נמצאת באותו מצב כמותה וסובלת כמותה, זה קירב בינינו עוד יותר.
"תודה," נאנחתי ולחצתי את המטלית לנפיחות בלסת, זה הפיג רק במעט את הכאב.
"אוי, שרלוט," אמרה מיה בדמעות. "מה אפשר לעשות? כל עוד קארו נמצא בתפקיד הוא ימשיך לענות אותנו ולפגוע בנו." היא חיבקה את עצמה. "אין אצלי עוד מה לרטש."
והיא באמת צדקה. הפנים של מיה היו חרוצות לגמרי ורוב השריטות עוד אדומות. העונש שלה מתחיל מחר מחדש, ואני יכולה להבין איך היא מרגישה. מפוחדת ונרעשת.
"אני יודעת מה נעשה," מלמלתי והתיישבתי – הכאב בראש החמיר – לחצתי את כםפות ידיי אל עיניי. "אני אלך למקגונגל ואתלונן."
"את לא יכולה," אמרה מיה בייאוש. "אמרתי לך, שרלוט, סנייפ מתיר להם לעשות את זה."
"אבל מיה, היא סגנית המנהל והיא וסנייפ כבר שנים בהוגוורטס, הוא יהיה חייב להקשיב לה."
"אבל זה לא יעבוד. הוא יכפה עליה להמשיך את זה ומי יודע אם הוא לא יכפה עליה לעשות את זה לתלמידים שלה? זה רק ייסבך את המצב."
"את יודעת מה?" אמרתי בכעס ואגרפתי את כפות ידיי. "אני אלך לדבר איתו."
מיה שאפה אוויר בחדות. "לא."
"כן." קמתי מהמיטה. "למעשה, אני אלך מיד עכשיו!"
ובנימה דרמטית זו יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת, ואז נזכרתי במשהו.
פתחתי את הדלת שוב. "אממ, מיה?" אמרתי במבוכה. "מה הסיסמה למשרד של סנייפ?"
"לפני יומיים שהייתי בעונש אצל קארו שמעתי אותו אומר שהסיסמה החדשה היא 'אטרופה בלדונה'," היא אמרה. "אני מקווה בשבילך שזה לא השתנה מאז."
הנהנתי והתחלתי לסגור את הדלת.
"שרלוט," קראה מיה, ואני פתחתי את הדלת. "תיזהרי."
"תמיד," אמרתי, והפעם סגרתי את הדלת לגמרי.