Who Am I פרק 27+ הודעה משמחת

היי כולם! אז זהו, מחר בעזרת ה' חוזרים לשנת הלימודים אז אני רוצה לאחל לכם שנה פוריה ומוצלחת ושתעסקו בהצלחה ובשמחה בכל מה שתרצו! וכמובן שהפאנפיק ימשיך גם לתוך שנת הלימודים :)
עכשיו, יש לי הפתעה. זוכרים שאמרתי לכם שרשמתי את הפאנפיק עם חברות? החלטנו להתאחד מחדש ולהמשיך את הפאנפיק כך שיהיו שלושה כותבות!
לכל אחת מאיתנו יש סגנון ייחודי משלה וכל אחת מבטאת אותה בצורה שונה. אל תדאגו, זו אותה עלילה, אותם אירועים ודמויות מוזרות ומצחיקות רק בסגנונות מפתיעים וייחודיים!
אז עוד שלושה פרקים (פרק 30) נתחיל לעשות את זה!

אז קריאה מהנה חברים והצלחה גדולה לכולם מחר. תלכו בשמחה!! :)

פרק 27
חודש של עונשים. פשוט נפלא.
אילולא פניה השרוטות של מיה לא היו ניבטות מולי, לא הייתי דואגת.
אבל אני כן.
אחרי שמיה ואני עזבנו את השיעור והלכנו למשרד של קארו, לא חזרנו בחזרה.
מה שהיה הכי מעצבן זה החיוך המסופק של קארו שהוא ראה את שתינו מתייצבות במשרד שלו. הוא סקר את מיה כמו חתול מול עמוד גירוד, בוחן איפה אפשר לשחז את הציפורניים החדות שלו בעץ הבהיר.
מיה נראתה מפוחדת לאחר שיצאנו. היא לא דיברה כל הדרך, אבל ראיתי שעיניה אטומות מרוב פחד.
כשנכנסנו לחדר המועדון האווירה הייתה מדוכאת יחסית. כולם הצטופפו מול רדיו ישן וגדול והקשיבו לו בריכוז. באחד השולחנות הצדדיים ישבו לוסי ומגי. כבר שהתקרבתי אליהם הבחנתי שמשהו לא כשורה: פניה של מגי הביעו תדהמה מוחלטת.
כשמיה ואני באנו שתיהן הביטו לעברנו. מגי ניסתה לעטות על עצמה מסיכת אדישות.
"הכל בסדר, מגי?" שאלתי בחשש.
"הכל בסדר גמור." היא הנהנה.
"מה זה המכתב הזה?" שאלה מיה במעט צרידות והצביעה על חתיכת הקלף שנחה בידה של מגי.
היא הטיבה את אחיזתה בו וקימטה אותו. היא השפילה מבטה ומלמלה, "משהו לא טוב."
"אפשר לקרוא?" שאלתי.
היא הביטה בי לרגע בחשש, אבל לבסוף התרצתה ונתנה לי את המכתב.
העלמה אנדרסון היקרה,
אנו מזמינים אותך לשימוע במשרד הקסמים בגן חשד לגזילת כוחות קסם
באונס. עלייך להתייצב באולם מספר אחת בשעה 8:00 בתאריך 10 בדצמבר לקראת ריאיון עם
הוועדה לרישום בני מוגלגים.
בכבוד רב,
דולורס אמברידג'
תת מזכירה בכירה לשר
ראש הוועדה לרישום בני מוגלגים
"מה?" הבטתי באי אמון במכתב. "מה זאת אומרת 'בגן חשד לגזילת כוחות קסם'? זה אפשרי בכלל?"
"שרלוט, לא אכפת להם אם זה אפשרי או לא," אמרה לוסי בשקט, דבר שלא התאים לה כי היא הייתה בדרך כלל קולנית ומעט שתלטנית. "הם יחקרו אותה גם אם זה לא יהיה נחוץ."
"אבל למה?"
מגי לקחה את המכתב מידי ועצמה את עיניה באנחה.
"גם המצב שלנו לא משהו," אמרה מיה בקול אטום. "קארו הטיל על שרלוט ועלי חודש של עונשים." ואז היא נתקפה ברעד.
חיבקתי אותה. "מיה, יהיה בסדר – "
"לא, זה לא יהיה בסדר!" היא החלה להתייפח. "שום דבר לא יהיה בסדר!"
טוב. הגיע הזמן לדבר עם מיה בכנות.
"מיה, בואי נלך לחדר," אמרתי בשקט ומשכתי אותה אחרי, בעוד היא ממשיכה להתייפח.
כשנכסנו לחדר דחפתי מיד את הדלת אחרי ופניתי להסתכל במיה הבוכייה.
"מיה," אמרתי לה בעדינות והרחקתי את ידיה מפניה. "תסתכלי עלי."
היא הורידה לאט את ידיה והביטה בי בעיניים אדומות גדולות.
"מה קרה?" לחשתי.
היא משכה בכתפיה.
"מיה, כבר כל החופש שאת בוכה ככה, ואני בטוחה לגמרי שזאת לא אלרגיה. בבקשה, ספרי לי מה קרה. אני רוצה להבין."
תמיד ידעתי שמיה היא ילדה עקשנית. אם היא תרצה משהו, היא תשיג אותו, ואם היא תרצה שלא תדע משהו, אתה לא תדע.
אבל מיה, להפתעתי, הפסיקה לייבב, הביטה בי בעיניים גדולות והחלה לדבר בקול צרוד:
"אני מוכנה לספר לך, בתנאי שלא תספרי לאף אחד."
הנהנתי.
מיה הביטה בעיניים מזוגגות באוויר והחלה לדבר.
"ז – זה בקשר לאח שלי."
מיה בוכה בגלל כריסטופר או דניאל? מה היה יכול לקרות להם שהיא בוכה ככה?
"רוברט," היא הוסיפה בקול שקט.
"רגע – רוברט? ממתי יש לך אח שקוראים לו רוברט?" כיווצתי את מצחי לראות אם לא פיספסתי משהו.
"היה לי אח שקראו לו רוברט."
"אוו…"
כן, זה הדבר היחיד שהיה לי להגיד. בחיים לא הצטיינתי בשיחות נפש.
מיה התיישבה על מיטתה והביטה בי. "כשהייתי קטנה, בת שמונה ליתר דיוק, ההורים שלי יצאו לחופשה יחד עם כריס ודניאל. רוברט לא הצטרף כי הוא אמר שהוא צריך לעבוד על מסמכים בעבודה שלו, ואני לא הסכמתי לנסוע יחד איתם בלעדיו, אז נשארתי איתו בבית."
עיניה של מיה התרחבו. "ואז… אני הייתי למעלה ושמעתי שמישהו פורץ דרך דלת הכניסה מלמטה. די פחדתי, אבל בכל זאת ירדתי לבדוק מה קרה. לקח לי די זמן לרדת ושמעתי קולות מאבק. הבנתי שרוברט נלחם.
"ואז, כשהגעתי למטה, ראיתי את רוברט שוכב על הרצפה, כולו מדמם. הוא בקושי נשם והעיניים שלו התגלגלו. שכבתי עליו, סטרתי לו וניסיתי לצעוק לו שיתעורר. אבל זה לא עזר. לאט לאט הנשימות שלו האטו עד שנפסקו לגמרי."
הדמעות זרמו על פניה כנחלים. היא הוציאה את חפיסת הטישו שהסתובבה איתה בזמן האחרון וניגבה אותן, תוך שהיא מדברת ברעד. "וא – אז קרא – קראתי לשכנה. היא השאיר – השאירה אותי בבית שלה וחזרה לבית שלנו. מהחלון שלה ראיתי את הא – האות האפל. א – אין לי מושג למ – למי היא קראה. כשהיא חזרה לבית של – שלה היא הושיבה אותי והסבי – הסבירה לי כל מה שקרה. וא – אז הי – היא אמר – אמרה לי שרובר – רוברט מת!"
ותוך שניה קריאת כאב קרעה אותה והיא החלה לבכות שוב. היא הצמידה את ידיה לפניה ובכתה את כל נשמתה. " עכשיו את מב – מבינה למה פחדתי בלילה שדמבל – דמבלדור מת? פחדתי בגלל האות האפל! פחדתי מהאפשרות שאוכלי המוות יתפסו אותי ויפגע – יפגעו בי!"
ישבתי מולה המומה, לא מסוגלת לעכל. צפיתי בה בוכה כמה דקות.
"מיה," לבסוף אמרתי בשקט והתקרבתי אליה, יושבת על מיטתה. "מיה, תרגעי קצת – "
אבל לא יכולתי להמשיך. אני עצמי לא ידעתי איך לעודד את עצמי כשהייתי עצובה, איך אני יכולה לחשוב אפילו שאני אעודד את מיה?
הנחתי יד על כתפה ואימצתי אותה לחיקי. "הכל יהיה בסדר. את תראי."
וככה ישבנו שתינו בחדר, מיה מייבבת ואני מחבקת אותה, עד שעות הדמדומים.