Who Am I פרק 25

פרק 25
אני הולכת להתעלף.
סנייפ? למה דווקא הוא? האם הסיבה שהוא לא היה כאן אתמול הייתה שהוא תכנן את זה וסידר את זה לטובתו?
רק כעבור כמה שניות שמתי לב שהפה שלי פעור מעט. אבל לא הייתי היחידה, כל שולחנות הבתים היו המומים, פרט לסלית'רין שמחאו כפיים בהתלהבות ושרקו ומשולחן הסגל שמחא כפיים בנימוס. כולם מלבדם פשוט הביטו בתדהמה ולחששו.
סנייפ, שנראה היה שהתדהמה משאר שולחנות הבתים לא הפריע לו, קם ממקומו והנהן בחיוך קטן אל עבר שולחן סלית'רין.
מקגונגל חזרה אל שולחן הסגל, ונראתה כועסת מתמיד.
לאחר כמה שניות שבהם שולחן סלית'רין השתתק סנייפ סקר בעיניו השחורות את כל יושבי האולם ההמומים.
"הוגוורטס עומדת לפני תקופה חדשה," הוא אמר, וקולו הדהד באולם כולו. "השנה, חוץ מנוהלי הזהירות, ישנם נהלים נוספים."
כמה תמידים נאנחו חרישית, אני אחת מהם.
"קודם כל." עיניו השחורות נצנצו בבוהק הנרות המרחפות מעל השולחנות. "מעכשיו שיעור חקר המוגלגים הוא חובה לכולם. זה כולל גם את תלמידי השנה הראשונה או השנייה."
כמה תלמידים זקפו גבותיהם בפליאה.
"דבר נוסף," אמר סנייפ. "מעכשיו, המורים האחראים על המשמעת בבית הספר הם אמיקוס ואלקטו קארו." הוא הביט אל שולחן הסגל. "וזה אומר שכאשר יידרש לתת לתלמיד מסוים עונש יש לשלוח אותו אליהם. מובן?"
המורים הנהנו קלות ונראו חמוצים.
"דבר אחרון," הוא אמר וחיוך מלגלג נמתח על פניו. "אין השנה משחקי קוווידיץ'."
"מה?"
"זה לא הוגן!"
כמה מהתלמידים התחילו להתרעם וקיפצו את אגרופיהם. האולם נמלא כולו במחאות ופה ושם קללות.
"שקט!" הוא צעק.
כולם השתתקו, כמה מהם עוד שולחים בסנייפ מבטי שנאה.
"אם כך," אמר בקולו השקט. "זה הכל להיום."
רעש גרירת הספסלים נשמע אך בקושי מעל לקולות ההמולה. כולם באולם התחילו לדבר בגנותו של סנייפ ובחוקים החדשים שחוקק.
"אני לא מאמינה שזה באמת קורה!" אמרה לוסי בזעזוע. "איך הם נתנו לאיש הנורא הזה לנהל את הוגוורטס במקום דמבלדור?"
"ידעתי שהמניעים שלו לא טהורים!" אמרה אף מגי בכעס.
"טוב, זה סנייפ. באמת הייתן מצפות שיהיו לו מניעים טהורים?" שאלתי בהרמת גבה.
שתיהן שתקו.
בזמן שהלכנו אל עבר המדרגות לשיעור הבא שלנו ראינו את מיה מדברת עם קארו. עיניה התרחבו בזמן שדיבר איתה והיא שילבה ידיה בכעס.
"בשעה כזאת יש לי לימודים!" שמענו אותה אומרת. "איך אני אוכל בדיוק לצאת לעונש?"
"נראה שתצטרכי לוותר על שיעור, מרלון!" אמר קארו בכעס. "אני זה שאחראי פה על המשמעת ואני אחליט מאיפה להוציא אותך ומתי!"
היא כיווצה שפתיה בזעם והתרחקה ממנו במהירות. בזמן שאצה אל המדרגות היא נתקלה בנו והביטה בנו במבט רושף.
"שלום," אמרתי.
"שלום," היא אמרה בקרירות, סידרה את התיק על כתפה ומיהרה במעלה מדרגות השיש.
*
יום המחרת הגיע. בכל בית הספר דיברו על החוקים שחוקק סנייפ. פה ושם גם שמעתי תלמידים שתכננו להרעיל אותו.
"את יודעת מה שמעתי?" לוסי רצה אלי בזמן שמגי ואני הלכנו במסדרון אל השיעור הראשון היום.
"מה?" שאלתי, אף על פי שלא היה לי חשק במיוחד לשמוע רכילות תוססת.
"מיה ביקשה שיעבירו אותה חדר!"
"מה?" בלי לשים לב נעצרתי ומגי נתקלה מאחורי.
"כן!" אמרה לוסי בהתנשפות וסידרה את שיערה שנפרע מעט בזמן שרצה אלי. "שמעתי אותה אומרת את זה לניקול! מסתבר שאתמול בערב היא הלכה למקגונגל וביקשה ממנה – אפשר אפילו ולהגיד שהתחננה – שתעביר אותה חדר!"
"ומה מקגונגל אמרה לה?"
"היא לא הסכימה. היא אמרה שגם ככה הרבה תלמידים עוזבים ואין אפשרות לסדר הכל כש -"
"תלמידים עוזבים? למה את מתכוונת?"
"מה, שרלוט, תסתכלי מה קורה פה עכשיו! הרבה הורים מוציאים את הילדים שלהם מהוגוורטס כי הם חושבים שאצלם בית יותר בטוח –"
"אבל זה לא נכון!" קטעתי אותה. "פה בהוגוורטס יש הרבה יותר הגנה וכל מיני אנשים ששומרים פה –"
"הם יודעים את זה," אמרה לוסי. "אבל תביני, הרבה אמהות חושבות שעדיף עכשיו שהמשפחות יהיו ביחד בתקופה כזאת! כל רגע מישהו יכול למות והן מעדיפות שלפחות הילדים יהיו קרובים אליהם!"
היה קצת קשה לעכל את הדבר הזה. האם בגלל שהוא כל כך נכון?
בשיעור הראשון ראיתי שמיה לא נמצאת.
"היא בעונש אצל קארו," לחשה לי לוסי כשהבטתי במקומה הריק של מיה.
בדיוק היום תכננתי להוציא את התוכנית שלי לפועל. לא יכולתי יותר לסבול את הקרירות והאדישות המתנשאת של מיה, שנראתה כאילו היא משתדלת כמה שיותר להפגין קור רוח.
אבל מה שהיה הכי מוזר זה שמיה לא נראתה בהמשך היום. לא בשיעורים, לא בארוחת הערב ולא בחדר.
בארוחת הערב הצצתי כל הזמן לכיוונים ובעיקר אל דלת הכניסה, לראות אם מיה מגיעה.
"קרה משהו, שרלוט?" שאלה מגי.
"למה את מסתכלת כל הזמן על הדלת?" שאלה לוסי.
משכתי בכתפיי.
"אני מאמינה שמיה הייתה צריכה כבר לחזור, לא?" שאלה מגי.
לוסי הביטה בה בכעס. "מגי, מיה בכלל לא מתייחסת אלינו! אני לא מבינה מה את כל כך דואגת. אם מיה לא חברה שלנו אין לנו מה לדאוג לה – היי, לאן את הולכת?"
קמתי ממקומי ושמתי את התיק על כתפי. לרגע הבטתי בשניהם ובהבזק של מחשבה אמרתי, "לשירותים."
שתיהן מצמצו בעיניהן לרגע אך לא אמרו דבר.
הלכתי במהירות בין כל השולחנות ויצאתי מהאולם. הבטתי סביב, כאילו מצפה שמיה תגיח מהקירות.
תכננתי להוציא לפועל את התוכנית שלי. סוף-סוף לחשוף את הסיבה לעצבותה והתרחקותה של מיה.
אבל יופי, נראה שעכשיו אני צריכה לחפש אותה בכל הטירה…
וזה בדיוק מה שעשיתי. במשך כמעט שעה הסתובבתי בכל מקום שיכולתי להעלות בדעתי שמיה נמצאת בו: בספרייה, בחדר, באחת הכיתות וכמובן בחדר האוכל, שאליו חזרתי אחרי שכבר נואשתי וגיליתי שהוא ריק לחלוטין.
איפה היא יכולה להיות? חשבתי לעצמי בזמן שהלכתי לעבר חדר המועדון. לאן היא נעלמה כל היום? לא יכול להיות שהיא עזבה את הבית ספר או משהו כזה, נכון?
בדיוק כשעברתי בקומה השנייה שמעתי מן גניחה חלושה משירותי הבנות. לרגע אחד עצרתי והבטתי אל הדלת הסגורה, שמאחוריה עוד בקעו אנחות חלושות.
"מישהו שם?" שאלתי בדאגה.
שוום קול לא נשמע, חוץ מהאנחות הקלושות.
החלטתי להיכנס, אולי קרה שם משהו…
פתחתי את הדלת לכדי סדק צר. ראש בלונדיני רכון אל הכיור הציץ מולי.
"מיה?" שאלתי.
היא לא זזה.
התקרבתי אליה בחשש והחזקתי בכתפה. "מה קרה?"
היא פלטה אנחה חלושה וניערה את עצמה מידי.
"מיה, אני לא מבינה מה קרה. למה את – מה קרה לך?!"
מיה הרימה את מבטה והביטה בי. פניה היו נפוחות, לא רק בגלל הדמעות. פניה היו מרוטשים בשריטות מזעזעות שכמה מהם עוד דיממו ומכות כחולות.
"מיה," לחשתי. "מה קרה לך?"
היא הנידה בראשה באיטיות ודמעות ירדו על לחייה. "כלום."
קולה לא היה קר בכלל. הוא היה מלא בכאב.
"מה כלום?" העברתי לרגע בעדינות את אצבעי על לחייה והיא ייבבה.
"זה לא משנה, שרלוט, את לא יכולה לעזור." היא שוב הרכינה את ראשה אל הכיור ופתחה את הברז.
לרגע הבטתי בה, לא מסוגלת לעכל את המראה. השתיקה עטפה אותנו כמו שמיכה עבה.
"זה הוא, נכון?" לחשתי לאחר דקה.
"מי?"
"קארו, זה היה העונש שלו."
ובבת אחת מיה התחילה שוב לבכות. היא סגרה את הברז והליטה את כפות ידיה על פניה.
"הוא עשה לי את זה… הוא פש- פשוט העמיד אותי שם מול תלמידים מהשנה השביעית! הוא נת- נתן להם לעשות עלי קור- קורשיאטוס."
הבטתי בה בזעזוע. הידקתי את אחיזתי בה בזמן שדמעותיה זרמו והרטיבו את חולצתה.
"תתלונני," אמרתי לה.
"למי?"
"למקגונגל."
"אני לא חושבת שהיא באמת תוכל לעשות עם זה משהו."
"היא תלך לדמבל- אהה לסניייפ ותתלונן. הוא חייב להקשיב לה."
"אבל את לא מבינה, שרלוט?" אמרה מיה וייבבה שוב שאחיזתי כמעט מחצה לה את הכתף.
"מה אני לא מבינה?"
היא הורידה את כפות ידיה והביטה בי בעיניים גדולות ואדומות. "את לא מבינה שסנייפ מתיר להם לעשות את זה?"