Who Am I פרק 23

פרק 23
מיה נעלמה מעיניי. אני לא יודעת אם היא התרחקה ממני בכוונה או שפשוט אבדה ברציף העמוס, משימה לא קשה במיוחד.
התקדמתי ונדחפתי בין כל הילדים בשביל למצוא אנשים שאני מכירה. פה ושם זיהיתי כמה פרצופים אבל לא יכולתי להתמקד בהם כי כל רגע נדחפתי על ידי מישהו.
"תלמידי שנה ראשונה, לכאן!" נשמע קולו הרועם של האגריד.
פנסו הגדול, שהחזיק בידו, האיר את הדרך וככה יכולתי לראות שאני לא הולכת למעוד על משהו. לאט, לאט התקדמנו מהתחנה אל הוגוורטס הנוצצת.
כשעברנו את השערים שמשני צדדיהם היו חזירים מכונפים נשמתי בהקלה. זה עבר.
הוגוורטס לא השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אותה הטירה הגדולה והנוצצת שכלל לא נשאה את אותות הקרב שהתחולל שם שנה שעברה.
הדבר היחיד שנוסף אל הנוף היה קבר לבן, שבהק בגדה הסמוכה אל האגם.
צמרמורת חלפה בגופי. עטפתי את עצמי היטב בידיים וניסיתי שלא לחוש שוב באשמה.
אבל זה לא עזר, וההרגשה הציפה אותי שוב. נוראה מתמיד.
*
מצנפת המיון אני ולא אחרת,
קרועה ומסמורטטת אבל עדיין מיוחדת.
תפקידי לפלג את הילדים,
לארבעת הבתים שהקימו המייסדים.
לגריפינדור אשלח את אמיצי הלב.
להפלפאף אשלח את אלה שאוהבים לתת.
לרייבנקלו אתן את מביני ההשכל.
ולסלית'רין אביא את אלה שבצל.

אך שמעו נא הסכיתו לי בקשב,
תורי עכשיו להוסיף משהו בעל ערך.
כל שנה הנני מפלגת את הבתים,
אך השנה מציעה אני את כולם לאחד כליל.
הוגוורטס, תדעו, מאוימת מתמיד,
סודות מלוכלכים ייחשפו אז יהיו מוכנים.
ועכשיו את תפקידי אבצע כמו בכל השנים,
אז קדימה, בואו נתחיל להזיז את העניינים.
מחיאות כפיים, שהיו קצת מאולצות לטעמי, נשמעו בחדר. מצנפת מיון קדה אל שולחנות הבתים ועמדה שוב, מסמורטטת ודוממת על הכיסא.
לחישות נשמעו סביבי. לא הופתעתי. אני חושבת שמה שמצנפת המיון אמרה השנה בהחלט מזכיר את מה שאמרה שנה שעברה.
להתאחד… להיות ביחד… הוגוורטס נתונה באיום…
"…וכאשר אקרא בשמכם התקדמו אל הכיסא וחבשו את מצנפת המיון." קולה של מקגונגל קטע את מחשבותיי.
"ג'ונס, אליזבת'!"
אליזבת', ילדה בעלת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות, התקדמה אל הכיסא בצעד חושש. היא התיישבה ולבשה את המצנפת.
"הפלפאף!" צעקה המצנפת.
אליזבת' הורידה את המצנפת מראשה והלכה בלחיים סמוקות אל השולחן של הפלפאף, שהריע בקולי קולות.
שאר המיון לא הייתי מרוכזת. הבטתי סביב השולחן וניסיתי למצוא את מיה. היא לא הייתה בכלל בשולחן.
"ראית את מיה?" שאלתי בדאגה את לוסי, שישבה לידי.
"לא." נענעה לוסי בראשה. "לא ראיתי אותה מאז שהתיישבה איתנו בתא."
אני מקווה שהכל בסדר איתה. מה קורה לה בזמן האחרון?
המיון הסתיים במהירות רבה משציפיתי. בכלל לא שמתי לב לצעקות המצנפת.
מקגונגל קמה מכיסאה שליד הכיסא הגדול, שהיה שייך לדמבלדור. היא כחכה בגרונה עד שקולות הפטפוטים שקטו.
"ברוכים הבאים, תלמידים חדשים, וברוכים השבים, תלמידים וותיקים." קולה היה מעט קשוח ושונה כל כך מקולו החמים והנעים של דמבלדור. "ובכן, אני מאמינה שכולכם זוכרים מה שקרה שנה שעברה." קולה היה שבור מעט. "ולכך, אני הפכתי להיות המנהלת הזמנית."
"מנהלת זמנית?" לחשה לוסי. "מה זאת אומרת? היא סגנית המנהל. היא צריכה להיות המנהלת הקבועה."
משכתי בכתפיי וחזרתי להאזין.
"כפי שמצנפת המיון אמרה." היא החוותה את ידה אל עבר המצנפת הדוממת. "בשנה הזאת תהיה קשה. הוגוורטס בהחלט נתונה לאיום על ידי אתם-יודעים-מי. השנה אנחנו חיביים לפעול ביחד."
היא הביטה לרגע אל שולחן סלית'רין, שלא נראה מעוניין במיוחד 'לפעול יחד'.
"וכעת," היא אמרה. "אני רוצה להציג לכם שני מורים חדשים בצוות שלנו. קודם כל, המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל הוא אמיקוס קארו."
רק עכשיו שמתי לב שבשולחן ישבו שני אנשים חדשים שלא הכרתי. הם נראו דומים. כנראה אח ואחות.
האח קם. היה לו גב מגובן ופרצוף מרושע קצת. הוא הנהן והתיישב במקום.
לא נשמעו שום מחיאות כפיים.
"המורה חדשה לחקר המוגלגים." מקגונגל הביטה בשולחן בקצת כעס. "היא אלקטו קארו."
הפעם האישה קמה. גם לה היה גב מגובן. היא נראתה כמו מכשפה רעה באגדות, פנים מעט מחוצ'קנים וציפורניים מעוקלות. גם הפעם לא נשמעו מחיאות כפיים.
"ועכשיו," אמרה מקגונגל, בקול מעט כעוס. "נתחיל בסעודה. שאר ההודעות יאמרו לאחר מכן."
צלחות הזהב התמלאו בכל טוב וכולם התנפלו עליהם.
בקושי לקחתי משהו. לא הייתי כל כך רעבה. האזהרה של מצנפת המיון קצת הפחידה אותי.
סרקתי לרגע שוב את השולחן, אבל שוב לא ראיתי את מיה.
וגם לא את פוטר. וזה מוזר מאוד.
לאן הוא נעלם? למה הוא לא אמר דבר?
אבל אז נזכרתי במה שהוא אמר לי שנה שעברה. יותר נכון, צעק. משהו שעד היום אני מנסה לפענח.
"אני שונאת אותך, הארי פוטר! הלוואי שתירקב בגיהינום!"
"תמשיכי לקוות, שרלוט. יש סיכוי גדול מאוד שאני אמות עד שנה הבאה!"
למה הוא התכוון שיש סיכוי שימות? מה הוא מסתיר? איפה לעזאזל הוא נמצא?
לאחר סיום הסעודה, שבה כמעט לא אכלתי, מקגונגל נעמדה שוב כי להכריז את ההודעות.
"דבר ראשון, השנה לא יהיו יציאות להוגסמיד."
קולות מחאה נשמעו באוויר. כמה מן התלמידים צעקו והתלוננו.
"שקט!" היא צעקה.
כולם השתתקו בן רגע. טוב. זה לא היה ממש מפתיע.
"כמו שאמרתי." מבטה היה רושף. "אין יציאות להוגסמיד השנה. אסור ללכת לבד במסדרונות ולכן צריך ללכת יחד כזוג או כקבוצה.
כולם הביטו אחד על השני.
"היער האסור אסור בתכלית," היא אמרה ונעצה בנו מבטים קודחים. "אין ללכת לשם אפילו עם ליווי. השנה תהיה שמירה כבדה על הוגוורטס. אל תחשבו אפילו לעשות שטויות. משוחררים."
התלמידים קמו בגרירת הכיסאות לאחור. קפצתי במהירות מהכיסא ורצתי החוצה לפני שיתחיל כל הבלגן.
עכשיו אני מבינה למה התכוונה גברת מרלון. זו באמת הולכת להיות שנה קשה.
רק חבל שלא ידעתי מה עוד יחכה לי השנה.