Who Am I פרק 12

פרק 12
סמנתה סמית', אישה מוגלגית מלונדון נחטפה אתמול על ידי אוכלי המוות. לפי מקורות הילאים שבדקו את ביתה ניכר עליו שלא התחולל שם טבח או מלחמה.
שר הקסמים, רופוס סקרימג'ר, הביע את צערו על האישה אתמול במשרד הקסמים:
"אנו נעשה ככל שביכולתנו כדי להחזיר את אליזבת' זמיר, אמממ, כלומר, סמנתה סמית' אמרתם? בכל מקרה, אנחנו משתתפים גם בצערה של בתה, שרלוט סמית', הלומדת בהוגוורטס. נשתדל לעזור לה בכל האמצעים הדרושים לנו-"
קימטתי את דף העיתון וזרקתי אותו לרצפה, רותחת מזעם. הוא מדבר שטויות, בכלל לא אכפת לו שאמא שלי תרקב שם.
זה היה יום לאחר שיצאתי מן המרפאה. החלום שחלמתי ממש הטריד אותי, בכלל לא חשבתי על האפשרות שאמי נחטפה.
הדבר הראשון שעשיתי בבוקר זה לשלוח יחד עם הינשוף שלי מכתב דחוף אל אמא, ממש קיוויתי שהיא קיבלה אותו.
אבל נראה שהתקווה הזאת התנפצה לרסיסים.
כל היום הייתי עצובה בגלל זה, לא הסתובבתי עם מיה, לא המשכתי עם החיפושים של אבא שלי וגם, ירדתי בלימודים עוד יותר.
המורים בהוגוורטס ניסו להתחשב במצב שלי, כשהייתי מעופפת בשיעורים הם השתדלו שלא להעיר לי, כמובן, חוץ מסנייפ, שבאמת היה ממש רע כדי להתייחס אלי ככה במצב הזה.
יום אחרי מה שקרה נזכרתי מה קרה במשרדו של סנייפ, ניסיתי לחשוב מה הוא והילד הבלונדיני זוממים.
"שרלוט," קולה של מיה קטע אותי, "רוצה לצאת החוצה?"
ישבתי בחדר המועדון ובהיתי בעיניים מזוגגות אל הקיר הנגדי. מיה בדיוק קטעה אותי ממחשבות על אמא שלי.
"לא תודה, מיה." סירבתי בעצב.
"את עדיין חושבת עליה?" היא שאלה.
קצת התעצבנתי, ’עליה’, היא מדברת על אמא שלי כאילו היא מתה או משהו כזה.
ואולי היא באמת כבר לא פה?
נאנחתי. "כן."
"זה שתחשבי עליה כל הזמן לא יעזור לך להחזיר אותה, את יודעת." היא אמרה בקול עדין.
"אני יודעת," שקעתי בספה. "אבל זה פשוט לא יכול לעזוב אותי. מה אם היא באמת, את יודעת," בלעתי את רוקי והתקשיתי להגות את המילה. "מתה?"
היא לא ענתה, אני חושבת שהיא חשבה בהיגיון לא לענות לי.
היא נאנחה בשקט וקמה מן הכיסא, היא החלה לצעוד אל עבר היציאה.
עיניי נדדו אל השולחן, נצנוץ זהב תפס אותי. חפץ בצורת חישוק שכב על השולחן. הרמתי בידי את החפץ החישוקי. זה היה צמיד המזל של מיה.
מיה קפאה לרגע, היא הסתובבה והביטה בי בעיניים גדולות. אני בטוחה שבאותו רגע ניצוץ קונדסי הופיע בעיניי הירוקות.
"שלא תעזי אפילו-" היא הזהירה.
"כן, אני כן."
"שרלוט!!!" מיה צעקה כל כך חזק שהייתי בספק אם היה מישהו בהוגוורטס שלא שמע אותה.
קפצתי כמוכת ברק מהכיסא והתחלתי להתקדם אל חור היציאה, קפצתי במהירות שמיה ממשיכה לרוץ בעקבותיי בעוד היא נופלת.
"אני כבר רואה שהמזל שלך מתחיל להיות רע!" צחקתי בקול והמשכתי לרוץ עם הצמיד. מיה, שקמה בעצבנות, נראתה גאה שהצליחה להשכיח ממני את הצרות. היא המשיכה לרוץ אחרי.
חלפתי במהירות על פני ילדה שנראתה שהיא ממש צריכה לשירותים, המשכתי לרוץ בעוד רק מחשבה אחת מתרוצצת בראשי:
"אני חייבת מקום להחביא את עצמי, אני חייבת מקום להחביא את עצמי, אני חייבת מקום להחביא את עצמי-"
נכנסתי בדלת הראשונה שראיתי, מממורקת, חומה. סגרתי את הדלת אחרי ונשמתי לרווחה, עד שנשמתי נעתקה כשהסתובבתי והעפתי מבט בחדר שנכנסתי אליו.
זה היה חדר גדול ורחב עם תקרה קמורה שכמעט לא נראתה בגלל ערימות החפצים שהיו בחדר, רובם שבורים.
התהלכתי בין שדרות החפצים, ובחנתי אותם. פה ושם נראו כמה מסגרות תמונות ישנות, רהיטים כבדים שבורים, שרביטים, גלימות, ארונות וספרים. באחת הפינות עמד גרזן מגואל בדם, שהיה חלוד וקר למראה.
מה זה המקום הזה? חשבתי לעצמי, בזמן שהתהלכתי בין הערימות העמוסות. ממש רציתי לצאת מן המקום הזה.
התחלתי לחזור בכיוון ההפוך, אבל תוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בשדרת חפצים אחרת לגמרי.
מבולבלת, הסתובבתי סביב עצמי כדי למצוא משהו מוכר. לפתע, נשמעה קריאה נרגשת בחדר. הלכתי באיטיות אל המקום בה נשמעה הקריאה הנרגשת וראיתי אותו.
זה היה הילד הבלונדיני מהמשרד של סנייפ, הוא רכן מעל ארון גדול והתעסק בו, תוך שהוא מלמלמל לעצמו: "כמעט הצלחתי…"
ניצוץ מטורף הופיע בעיניים שלו. טוב, למה ציפיתי מתלמיד שלומד בהוגוורטס?
הילד צנח אל אחת הכורסאות האדומות שעמדו לידו. אגלי זיעה הופיעו על מצחו והוא מחה אותן.
"אני אצליח," הוא מלמל שוב, "אני לא יאכזב אותך, אדון האופל…"
הוא הפשיל את שרוולו השמאלי עד למרפק, קעקוע נחשף לעברי, גולגולת שמלועה הפעור מזדחל נחש בלטה בצבע שחור בעורו החיוור. הסתכלתי בו בבהלה, מה זה הדבר הזה?

אחרי כמה דקות, שבהם הילד הביט בנחישות בקעקוע המוזר בידו, הוא קם והחל להתקדם לעברי.
אוי לא, אני חייבת לרוץ במהירות…
התחלתי לרוץ בחזרה אל המקום הקודם שהייתי בו. שהסתכלתי סביבי, מצאתי את עצמי שוב במקום אחרי לגמרי.
אני אבודה…
*
"הכל היה בסדר?" שאל דראקו, בזמן שפתח את הדלת, "אף אחד לא בא?"
"אף אחד." אמר קראב בקול צייצני.
דראקו חייך בלעג, הרעיון לתת לקראב וגויל שיקוי פולמיצי שיהפוך אותם לבנות היה רעיון לא רע. גם כדאי שלא יזהו אותם וגם כדאי שיהיה לו מצב רוח טוב לראות אותם ככה. הוא צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.
הוא סגר את הדלת אחריו וציפה לראות אותה שוקעת אל הקיר ונעלמת למי-יודע-איפה, אבל הדלת נשארה בקיר, מוצקה.
מישהו עקב אחריו, הוא חשב בכעס, זה לא שזה היה צפוי, אבל אם מישהו ראה אותו וגילה מה הוא עושה שם…
הוא רצה להיכנס שוב בדלת כדי לתפוס את האיש אבל הצצה חטופה בשעונו הראתה לו שהוא מאחר לשיעור שיקויים.

*
תמונת הילד הבלונדיני המטורף עמדה בראשי כל היום, היא אפילו הצליחה להדחיק את המחשבות על אמי.
מה הוא עושה שם? חשבתי לעמי, בעוד אני מתהלכת במסדרון השומם. מדוע הוא מתעסק בארון הזה? האם זה קשור לדבר שהוא וסנייפ דיברו עליו?
מרוב מחשבות לא שמתי לב שנתקלתי במישהו ונפלתי על הרצפה. בעוד עיניי עצומות שמעתי את הקול של האדם שאני הכי שונאת בעולם, אולי אפילו יותר מסנייפ.
"את בסדר?"פקחתי את עיניי, מולי, כמו שניחשתם בטח (ואם לא סימן שאתם לא מכירים אותי מספיק טוב!) עמד הארי פוטר. שהביט בי בהשתוממות והעביר את הגלימה שהחזיק בידו אל ידו השנייה כדי לעזור לי לקום. (למה הוא חייב להיות כל כך אבירי?!)
"פוטר!" התנשפתי בכעס, "אתה וגלימת ההעלמות האידיוטית שלך!"
"איך את יודעת על גלימת ההעלמות האידיוטית- כלומר, גלימת ההעלמות שלי?" הוא שאל בהפתעה.
"טוב," קמתי בהתעלמות מידו המושטת. "בעובדה שיש לי שותפה לחדר שיודעת את כל הקורות חיים שלך, אני בספק אם אני לא יודעת עלייך משהו."
הוא חייך. "אה, נכון, המינדי הזאת?"
"מיה," אמרתי. "אתה ממש לא קולט, אה? בכל מקרה," רק עכשיו הבטתי סביבי וקלטתי את עצמי במסדרון בו נפגשתי עם החדר הסודי. "מה אתה עושה פה?"
"אהה, מחכה למישהו." הוא אמר בשיא הטבעיות
"עם גלימת העלמות? פשוט תגיד לבחורה שאתה לא רוצה לצאת איתה לדייט, למה לבאס אותה?"
הוא הסמיק. "קודם כל, אני לא נפגש עם בחורה. דבר שני, אני מחכה למישהו שיצא לפה מקרוב." הוא אמר. "כלומר, אני מקווה."
"זה לא קשור במקרה לדלת שמופיעה בקיר הזה, נכון?" שאלתי במעט בחשש והצבעתי על הקיר.
הוא הביט בי במבט מופתע. "את אומרת לי שפגשת בחדר הנחיצות?"
"חדר המה?"
"חדר הנחיצות," הוא התיישב על הרצפה וסימן לי לשבת לידו. "שבי, אני אכסה אותנו בגלימה ואני אסביר לך."
זה לא נשמע ממש טוב, חשבתי לעצמי, אבל בלית ברירה ישבתי לידו.
"חדר הנחיצות,או בשם אחר: "החדר שבא והולך" זה חדר מיוחד ש-"
"בא והולך," קטעתי אותו. "מבינים את זה לפי השם." הסברתי.
הוא חייך. איכס, אני שונאת אותו ואת החיוך שלו, הוא לא מבין שאני שונאת אותו?
"לא בדיוק, זה יותר בא שאת קוראת לו. למשל, את צריכה לשירותים בדחיפות-"
"אז אני הולכת לשירותים של הבנות." לא הבנתי מה ההיגיון פה.
"לא," הוא נראה כאילו הוא מתאמץ שלא לצעוק עלי לסתום את הפה. "נגיד וכל השירותים תפוסים-"
"אז אני מחכה עוד קצת זמן. שלפוחית השתן שלי יכולה לחכות קצת." התחכמתי.
"לא, את פשוט באה לפה וחושבת לדוגמה: אני חייבת שירותים. ואז באה הדלת, את נכנסת ויש לך שירותים!"
"מדהים," אמרתי בציניות, "לא יכולת לבחור דוגמה קצת פחות מגעילה ויותר מלהיבה?"
הוא משך בכתפיו. "בכל מקרה, למה בכלל היית צריכה להכנס?" הוא שאל בסקרנות.
"טוב, לקחתי ב’השאלה’ את צמיד המזל של חברה שלי, רצתי לפה והדלת הופיעה ונכנסתי בה. היה שם ממש הרים של דברים ישנים ושוברים. בכל מקרה, הלכתי לאיבוד ואז ראיתי שם איזה ילד אחד-"
עיניו של פוטר נפקחו לרווחה והוא הביט בי בתדהמה. "ילד? מי זה היה?"
"אהה, אני לא יודעת."
"איך הוא נראה?"
"טוב, הוא גבוה עם עור חיוור, יש לו שיער בלונדיני עם פוני מזוויע, מעניין אותי איפה הוא הסתפר, בטח באטליז. טוב, הוא גם-"
אבל הוא לא המשיך לשמוע את דבריי, הוא קם והגלימה החליקה מעלינו. "איך נכנסת לשם? מה המילים שחשבת באותו רגע?" הוא שאל לפתע בקשיחות.
וואו, מה קרה לו? טוב, אני לא הולכת להגיד לו, הוא לא חייב לדעת הכל.
"מצטערת," אמרתי. את האמת, בכלל לא הצטערתי. "אבל אני לא זוכרת."
"שרלוט, בבקשה, תנסי להיזכר."
נענעתי ראשי לשלילה. "מצטערת."
הסתובבתי והתחלתי להתהלך אל עבר מגדל גריפינדור. דבר אחד לא ידעתי, אם הייתי מספרת לפוטר את הכל, הרבה דברים רעים לא היו מתרחשים לאחר מכן.