Who Am I פרק 22

פרק 22
הימים התמשכו לשבועות והשבועות התמשכו לחודשים. חופשת הקיץ אצל מיה כמעט נגמרה.
אפשר להגיד שזה לא היה הקיץ הכי טוב בעולם. האמת, בלי שום כוונה להעליב את מיה, היה נורא.
קודם כל, בשבוע הראשון של החופש הוריה של מיה נסעו לחופשה, אני והיא נאלצנו להישאר עם שלושת האחים שלה, שניים מהם גדולים מאיתנו והשלישית תינוקת בת שנה.
בחיים לא אפקפק במיה כשהיא תתלונן על האחים שלה שוב.
לאחר מכן, היה את כל הניסיונות של כולם להפעיל את הרדיו הישן והגדול שנמצא במטבח שלהם אל שדר שקוראים לו "מבט לפוטר."
וואו. אין לי שום מושג על מי זה יכול להיות. באמת שאין לי.
"…שבעה מוגלגים מתו. המשטרה סברה שזהו רצח בקדח. כלומר, קקדח. נו… איך אומרים את זה?"
לרגע היה שקט ונשמעו לחישות מהכיוון השני. "אה. תודה. אקדח. או בקיצור, מכשיר מטורף להריגת-"
הרדיו השתתק.
"אני לא מאמינה שזה שוב התקלקל!" נאנחה גברת מרלון.
היה זה ביום האחרון של החופש. הפעם, כל משפחת מרלון ישבה בשולחן. גברת מרלון דפקה על הרדיו בזמן שהחזיקה בהארייט, אחותה הקטנה של מיה.
"אני חושב שצריך לקנות אחד חדש," אמר דניאל, אחיה הגדול של מיה.
"הבעיה היא שאי אפשר לצאת החוצה," היא נאנחה וטפחה על גבה של הארייט. "זה מסוכן מידי."
דניאל משך בכתפיו. "ואת-יודעת-מי יחליט לקפוץ דווקא עלייך?
"אי אפשר לדעת," היא אמרה באנחה. "הוא הורג כל דבר שזז."
דניאל המשיך לאכול. בינתיים, גברת מרלון ניסתה בחשאי להציץ בשעון בפעם החמישית.
"אמא," אמרה מיה ברטינה. "זה בסדר. אבא יחזור בקרוב."
גברת מרלון נענעה בראשה קלות ולקחה את הארייט לעריסה שלה.
"אם אבא לא חוזר תוך חמש דקות," אמר כריסטופר, אחיה השני של מיה. "מתערבים שאמא הולכת להתפוצץ?"
"אין על מה להתערב." מיה משכה בכתפיה ונגסה בעוף. "זה בטוח."
"אז מה איתך שרלוט?" הוא פנה אלי. "מה את חושבת?"
שתקתי לרגע ושיחקתי באפונה בעצב. "כלום."
אבל זה היה שקר, כי אותה מחשבה ריחפה כל הזמן מול עיניי.
המוות של דמבלדור והאשמה הנוראה שרבצה עלי עקב כך. אני יודעת שהכל באשמתי.
בלוויה שלו, שהייתה בדיוק יום אחרי כל מה שקרה, בכלל הרגשתי גרוע. כל המילים שנאמרו בנאום עפו ומידי פעם הגיעו אליי, "התמסרות." ו"עזרה לזולת." יותר מזה לא נקלט בראשי.
וחוץ מזה, המבטים של פוטר קדחו בראשי, עיניו הירוקות סימנו לי שנאה עזה שחשבתי שעוד רגע אני אבכה שוב.
הוא המשיך לדבר עם החברים שלו, הבטתי בהם וניסיתי להבין על מה הם מדברים. כשתפס את מבטי היה מביט בי באותו המבט השנוא ומסתובב במהירות.
באותו היום גם שיחררו אותנו מהוגוורטס, שכבר לא היה המקום הבטוח ביותר. חשבתי שאני אהיה שמורה שם, שאהיה בטוחה. האם דמבלדור שיקר לאמא שלי?
ואמא שלי… היא עוד כלואה שם, בזמן שהתקווה הקלושה לראות אותה שוב מתחילה להעלם.
"שלום!" קול עמוק נשמע ואביה של מיה נכנס לבית.
"אבא!" קפצה מיה מכיסאה וחיבקה אותו.
"היי אבא," אמר כריסטופר ופינה מקום לאביו. "חשבתי כבר שאתה מת."
"תסתום את הפה, כריס!" אמרה מיה בכעס.
אדון מרלון צחק ופרע את שיערו של כריסטופר. "תמשיך לקוות, ילד. אבל גם אם אני אמות אתה לא תקבל את המטאטא הזה."
כריסטופר עשה פרצוף חמוץ והמשיך לאכול.
המראה הזה של אדון מרלון פורע את השיער של כריסטופר עשה לי צביטה בלב לנוכח המחשבה שלי אין אבא שיעשה לי ככה.
לא המשכתי לקרוא ביומן אפילו שמיה ידעה עליו. הרגשתי שזה משהו אישי שאני צריכה לחלוק עם עצמי.
"או, וויליאם!" גברת מרלון נכנסה למטבח, על פניה הבעת הקלה. "כל כך דאגתי!"
"זה בסדר, אמא. הוא לא מת."
היא שלחה אל כריסטופר מבט כועס ופנתה לבעלה. "טוב. אז מה עיכב אותך?"
אדון מרלון נאנח ואמר, "כמו תמיד… העבודה הקשה… תראי גם מה חילקו לנו."
כמעט נחנקתי כשאדון מרלון הוציא מכיסו פתק ורוד, שעליו הופיעה התמונה של פוטר. על הפתק נמתח בכתב גדול המשפט, גורם שלילי מספר 1
"מה?" גברת מרלון החזיקה בפתק בידיים רועדות. "הם בטוח צוחקים. הרי הם ליוו אותו כל הזמן הזה."
"את לא זוכרת שלפני שנתיים הם כתבו עליו שהוא קוקו לגמרי?" אמר דניאל, בזמן שנגס באוכל. "בסוף הוא צדק והם היתממו ואמרו שהא היה קול בודד במערכה וקול שסיפר את האמת אפילו שלעגו עליו. הם שכחו להגיד שהם אלו שלעגו עליו."
לא כל כך קשה לדמיין את פוטר קוקו. זה אפילו די מעודד אותי.
"ועכשיו העקבות שלו פשוט נעלמו!" אמרה גברת מרלון וזרקה את העלון לפח. "הוא פשוט נעלם בלי להגיד דבר!"
"מעניין מה הוא עושה," הרהר כריסטופר. "מתכנן אסטרטגית מלחמה או פשוט בורח כמו שפן."
מיה בעטה ברגליו של כריסטופר והוא הביט בה בכעס. "אה. סליחה, שכחתי. לא התכוונתי ללעוג על בעלך לעתיד, מיה."
פניה של מיה האדימו.
"די, כריסטופר," נזף אביה של מיה.
שתקתי והמשכתי לשחק בעוף. כיוון השיחה לא בדיוק הקל על ההרגשה שלי.
"שרלוט, מתוקה?" אמרה אמה של מיה בהיסוס. "את מרגישה טוב?"
הרמתי את ראשי. "כמובן. למה?"
"טוב. את בכלל לא מדברת."
"זה כלום." כיווצתי את מצחי. "אני פשוט קצת עייפה."
"אז לכי לישון." היא זירזה אותי. "מחר את צריכה לעלות לרכבת וכדאי שתהיי רעננה."
הנהנתי וקמתי מכיסאי. "לילה טוב. תודה על הארוחה."
כשיצאתי הייתי בטוחה ששמעתי לחשושים מאחורי. אני בטוחה שזה היה קשור בי.
*
"קומו! קומו!" האיצה בנו גברת מרלון לקום.
הצלתי בכף ידי את עיניי מקרני השמש שסנוורו את החדר. מיה כבר קמה בזריזות ולבשה את בגדיה.
"בווקר טוב," היא אמרה בקול מעט צונן.
"בוקר טוב."
אני לא יודעת מה קרה בדיוק, אבל מאז שמיה ראתה את האות האפל שהתנוסס מעל הוגוורטס היא נעשתה מרוחקת יותר.
פתאום היא לא מתלהבת מכל מיני דברים ומחייכת רק לעיתים רחוקות. פתאום כל איזכור על פוטר לא גורם לה לצווח בקול אלא רק להרכין את הראש. הייתה פעם אחת שתפסתי אותה ממש בוכה. אבל היא התנגדה ואמרה שזאת הייתה רק אלרגיה.
אחרי שהתלבשתי אני ומיה ירדנו בשתיקה אל המטבח. גברת מרלון הניחה את הטוסטים על הצלחות והכינה לנו שוקו.
מיה פיהקה וערבבה את השוקו באיטיות. מתחת לעיניה נראו צלליות שחורות.
"לא ישנת טוב, מתוקה?" שאלה אמה של מיה בדאגה את בתה.
מיה עצרה ופקחה את עיניה במהירות. "לא. זה בסדר. הכל פשוט בסדר."
מהנימה שבה אמרה את הדברים הבחנתי שהכל לא בסדר.
אחרי ארוחת הבוקר אני, מיה וכריסטופר (שלומד בשנה שישית) ארגנו את הדברים האחרונים במזוודות וירדנו אל הסלון הביתי.
"אני כל כך שמח שגמרת ללמוד, דניאל," אמר אדון מרלון בחיוך לדניאל, שרבץ על הספה.
"כי עכשיו גמרתי את הלימודים ואני חופשי לעשות כל מה שעולה על דעתי?"
"לא. בגלל שלא צריך לבזבז עלייך עוד כסף. זה מאוד מקל עלינו."
"תודה רבה באמת, אבא," דניאל הניח את רגליו על השולחן. "לא ידעתי שאני כזאת מעמסה."
קפאתי לרגע בדרך לדלת. מעמסה… בדיוק מה שאמרתי לפוטר שנה שעברה… שהוא מעמסה על משפחות אחרות…
אני בטוחה שאני ככה גם עכשיו במשפחת מרלון. מעמסה.
אני חייבת לפחות להעמיד פנים שהכל בסדר, לחייך.
"תודה רבה על הכל, גברת מרלון," הודיתי לה בזמן שחיבקה אותי חיבוק פרידה.
"אין שום בעיה, שרלוט." היא חייכה. "את מוזמנת אלינו תמיד."
כשבאתי לצאת היא משכה אותי לרגע ולחשה, "תשמרי על עצמך. זו הולכת להיות תקופה מסוכנת."
הבטתי בה בבלבול ורציתי לשאול למה היא התכוונה. אבל באותו הרגע, אדון מרלון האיץ בנו לזוז ויצאנו דרך הדלת.
*
הרכבת נראתה קודרת מהרגיל. התאים היו מלוכלכים וכל כמה תאים היה תא שדלת הזכוכית נשברה לגמרי, המסדרונות היו מצופים באבק ולא נראו מטופחים כמו פעם. הגברת הזקנה והחייכנית, שתמיד הובילה את עגלת הממתקים, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
אני ומיה תפסנו באחד התאים האחרונים והתרווחנו על הכיסאות בשתיקה.
אני חושבת שזה זמן מעולה לשאול את מיה מה קרה לה. היא, בינתיים, נעצה מבט באופק האפור שהיווה את סוף הקיץ וביאת הסתיו.
"אמממ. מיה?"
"כן?" היא ניתקה עיניה מהנוף הערפילי מבחוץ.
זזתי במושבי באי נוחות. "רציתי לדעת מה קורה איתך."
"מה קורה איתי?" היא הרימה גבה.
"טוב. את כל הזמן עייפה ולפעמים אני רואה שהעיניים שלך אדומות, אני בטוחה לגמרי שזה לא מאלרגיה." התקרבתי אליה. "מה קרה?"
"זה כלום," היא אמרה בקול צונן.
"תקשיבי, מיה. מאז שנה שעברה שראית את האות האפל הכל התהפך אצלך! מה קרה? למה את לא שמחה שוב?"
היא שתקה לרגע.
"נו?"
"תקשיבי, שרלוט, זה לא אמור להיות עניינך."
"אבל אני חברה שלך."
"חברות לא צריכות לגלות הכל אחת לשניה." היא נטלה את מזוודתה מן הקיר. "סלחי לי, אבל אני מתחילה להרגיש לא נוח כאן."
הבטתי בה בעיניים גדולות שלקחה את הכלוב עם הינשוף שלה ויצאה מן התא המלוכלך.
הייתי בטוחה ששמעתי התייפחות לפני שדלת הזכוכית המלוכלכת נטרקה.