Who Am I פרק 21

פרק 21
הצרחה לא פסקה. היא הדהדה בכל החדר ואני בטוחה שהיא נשמעה גם בשאר הטירה.
לרגע אחד הנחתי שמישהו צורח מבחוץ. אבל אחרי שקלטתי שהצרחה מתמשכת ומתמשכת הבנתי שזאת אני שצורחת.
שלושת השותפות שלי, מיה, לוסי ומגי התעוררו בקפיצה. הן הביטו בטשטוש בחדר ושראו אותי, עומדת קפואה מול החלון, שאלו, "מה קרה?"
לא עניתי להן. הסימן מלמעלה משך את מבטי וגרם לי לקפוא בפחד.
מיה התקרבה אלי באיטיות. סימני הערב עוד ניכרו עליה. שיערה היה מבולגן, כמה שריטות עוד נראו על פניה והרעד שתקף אותה עוד נשאר. "שרלוט, מה קרה?"
עדיין לא עניתי.
היא דחפה אותי בעדינות אחורה והתקרבה לחלון. היא הרימה מבטה ושראתה את הסימן קפאה כמוני ולחשה, "אני… אני לא מאמינה…"
הבטתי בה, בעיניה נצצו ודמעות החלו לרדת על לחייה הורדרדות. למה היא בוכה?
יצאתי מהקיפאון שלי והרחקתי אותה מהחלון. מיה ניערה את ראשה ונעצה בי מבט מבוהל.
"לא שוב…" היא לחשה, הדמעות עדיין יורדות באיטיות.
"מה לא שוב?" שאלתי בחשש.
היא לא ענתה. היא הביטה בי כלא מאמינה ונראה היה שהיא הולכת לקרוס על הרצפה.
אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני מעדיפה להסתתר בחדר ולקבור את עצמי מתחת לשמיכות, אבל מצד שני מסקרן אותי לדעת מה קורה עכשיו. כשראיתי שמיה הולכת להתמוטט לקחתי את השמיכה שלי וכיסיתי את כתפיה הרועדות.
"שרלוט," היא אמרה ברעד, בזמן ששתינו התיישבנו על הרצפה ולוסי ומגי התיישבו לידנו, שהשמיכה של מגי כרוכה סביב כתפיהן. "את יודעת מה זה?"
"לא," הודיתי.
"זה… זה האות האפל. הסימן של את-יודעת-מי."
ושוב אני קפואה. התחלתי לרעוד גם. "מה… מה זה מסמן כרגע?" לחשתי, חוששת מהתשובה.
היא הביטה עלי, בעיניים ענקיות מפחד. "זה אומר שאוכלי המוות רצחו פה מישהו."
לרגע אחד אני רואה שחור. לאט, לאט הכל התאזן והמציאות המחרידה התגלתה אלי מחדש.
זה אותו הסימן שראיתי אצל הילד. האם זה אומר שהוא אוכל מוות בעצמו? האם מה שעשה באותו היום שראיתי אותו קשור לכל זה? מה הולך לקרות פה?
עשיתי טעות גדולה שלא סיפרתי לפוטר, כל מה שיקרה פה עכשיו הוא אשמתי ורק אשמתי.
התחלתי לבכות, לא הספיק לי ללילה אחד, עכשיו גם הדבר הזה? ועוד שהאשמה כולה על כתפיי?
אבל מה יעזור לי הבכי? האות עוד מתנוסס בחוץ. מי יודע מי נרצח כבר?
חיטטתי במזוודתי והוצאתי את היומן של אמא שלי.
"מה זה?" שאלה מיה, קולה רעד מעט.
כל הזמן הזה החיפוש אחרי אבא שלי היה סוד. אני חושבת שהן אפילו לא ידעו שאין לי אבא.
"היומן של סמנת'ה?" קראה מיה את הכותרת. "כלומר, סמנת'ה אמא שלך?"
הנהנתי.
"למה יש לך את זה?"
"טוב… האמת? זה סיפור די ארוך-"
סיפרתי לה את כל מה שקרה מתחילת השנה. סיפרתי לה על החיפושים הנוקבים, על השאלות ששאלתי את סלגהורן, הספרים הכבדים והיומן שמצאתי בבית…
"וואו," אמרה מיה. פניה היו מוארות מהאות האפל, שניסינו כמה שיותר לשכוח ממנו. "באמת תהיתי מה קרה לאבא שלך." היא אמרה בקול חלוש.
פתחתי את היומן בעמוד שסימנתי בפעם הקודמת והתחלתי לקרוא.
*
סמנת'ה עמדה בעליזות במטבח הקטן ופיזרה סוכריות על עוגת השוקולד. היום יש לו יומולדת והיא ידעה שהיא חייבת להפתיע אותו.
היא תפסה את המתנה הקטנה, הארוזה בנייר כחול מרשרש, לקחה את העוגה הקטנה שבה הספיקה לתקוע נר ויצאה בשריקות מהבית.
היום היה אביבי ומקסים. השמיים היו נקיים וללא עננים, השמש זהרה בעליזות והפרחים הפורחים נדמו לה כמטאפורה לאהבה ששוררת וגדלה בינה לבינו.
היא התקרבה אל הדירה הגדולה שבה, הוא סיפר לה, שכר את ביתו.
העוגה החלה קצת להכביד עליה אבל היא שמרה עליה טוב כדי שלא תיפול. הכל חייב להיות מושלם. היא לחצה על כפתור המעלית ועלתה למעלה.
המסדרון הארוך היה מעט אפלולי יחסית ליום הנעים, לתדהמתה. סמנת'ה הלכה בצעדים קטנים ושקטים אל סוף המסדרון, שם הוא גר.
כשהתקרבה ראתה להפתעתה שהדלת פתוחה מעט, בפנים היה חשוך. היא התלבטה אם להיכנס. מצד אחד, זה לא מנומס להתפרץ כך. אבל מצד שני, זה יום ההולדת שלו והיא צריכה להפתיע אותו, לא?
היא פתחה את הדלת מעט ונכנסה לבפנים. היה חשוך כל כך שעוד רגע היא הייתה מפילה את העוגה.
היא ראתה שהאור בסלון דולק. הוא בטח שם, חשבה בחיוך.
היא הלכה על קצות אצבעותיה, גם הדלת שם הייתה פתוחה מעט כדלת הכניסה. היא הביטה בחריץ הצר כדי לוודא שהוא שם.
הוא היה שם. הוא עמד והביט בארון הספרים בהרהור.
סמנת'ה רצתה להתקדם, אבל רגליה פשוט קפאו פתאום בזמן שהביטה במקל שהוציא מכיסו.
"לומוס!"
להפתעתה, המקל הפיץ עיגול אור גדול והאיר את הסלון. הוא הסתובב וראה את פניה הנדהמות.
הוא התקדם במהירות לעברה, פתח את הדלת בתנופה ואמר בתקיפות. "את לא צריכה לדעת מזה."
עוגת היומולדת והמתנה נפלו לרצפה והתערבבו אחת בשניה. היא הביטה בפניו המאורות ובמקל שבידו בתדהמה.
"אתה… אתה קוסם?"
*
"אההההה!"
זרקתי את השמיכה מעלי במהירות וקמתי בפחד. הסתכלתי בחלון בבהלה. היומן נפל לרצפה.
"שרלוט, מה קרה?" מיה קמה גם בבהלה.
הצבעתי על החלון באצבע רועדת, שם האות האפל עוד נצץ. "דמבלדור! ראיתי אותו עכשיו!"
"מה?"
"כמה זמן קראנו ביומן?" שאלתי במעט פחד.
"אה… שעה בערך."
התקרבתי לחלון והבטתי למטה. לא יכול להיות ששעה שלמה פשוט לא שמענו דבר. אני בטוחה שראיתי את דמבלדור אני בטוחה!
"ראיתי אותו! הוא נפל וזה נראה כאילו הוא מת!" אמרתי ברעד.
"שרלוט, אני חושבת שעברת יותר מידי הלילה." מיה אחזה בידי אבל משכתי אותה מיד.
"את חושבת שאני משוגעת נכון?" שאלתי בקול רושף. "אתן יודעות מה. אל תאמינו לי. מצידי תחשבו שזו סתם ציפור מתה!"
"שרלוט- !"
אבל לא שמעתי, רצתי במהירות לדלת וטרקתי אותה אחרי. ירדתי במדרגות באיטיות.
חדר המועדון היה ריק. זה נתן לי הרגשה עוד יותר לא נעימה.
יצאתי החוצה. המסדרון היה שקט ומואר רק מעט. התהלכתי באיטיות, מחדדת את אוזניי, רציתי כל כך לשמוע קול, לדעת שהכל בסדר.
אבל הכל לא בסדר.
זהו, זאת אשמתי. אם דמבלדור מת כפי שראיתי זה רק באשמתי.
רציתי לעודד אתי עצמי, לעטוף את עצמי בחיבוק מרגיע ולחשוב רק טוב ושהכל יהיה בסדר. אבל זה לא קל, כי אני יודעת שזה כל כך לא נכון. אני יודעת שבטח כבר כמה אנשים שוכבים מדממים איפשהו בטירה. אני יודעת שכולם בטח יצאו להלחם. ואני יודעת שהכל באשמת ילדה קטנה וטיפשה שחושבת שהיא הכי חכמה ושהיא תסתדר ושהיא לא צריכה לספר לאף אחד כלום.
רציתי להרביץ לעצמי, להחטיף לעצמי. רציתי פשוט לצרוח. לצרוח שאני ילדה טיפשה ושלא הייתי צריכה להיוולד בכלל לעולם הזה. רק רע אני עושה פה.
הדם שהופיע על הרצפה מולי גרם לי לחוסר פעימה והתוודות לעובדה שצדקתי שמישהו בטח מת.
היה שקט כל כך שזה היה פשוט מפחיד. כמה דקות עברו מאז שיצאתי מחדר המועדון? יכול להיות שאני פשוט מתעכבת שעה?
ירדתי בכבדות במדרגות, לא נזהרת אפילו שלא להחליק על הדם.
דלת הכניסה הייתה פתוחה לגמרי. האור מבפנים האיר את הדשא בחוץ. שמעתי כמה לחשושים.
הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת והאצתי את הליכתי החוצה, כשהגעתי בדיוק אל הכניסה היססתי אם לצאת.
לא. אני פשוט לא יכולה.
וזהו, הבכי פרץ ממני בלי שיכולתי לשלוט בו. לא היה אכפת לי ששומעים אותי או רואים אותי. שכל העולם יראה שזאת אשמתי.
הבכי הדהד בכל אולם הכניסה, התיישבתי על הרצפה המלוכלכת מדם ומשברי שעוני החול שהראו את מצב הנקודות של הבתים ופשוט טבעתי בדמעות של עצמי. כמשמעות המשפט.
"את!"
בכיי פסק. הקול הכועס הדהד גם הוא באולם הכניסה. ניגבתי את עיניי האדומות והרמתי את מבטי.
לתדהמתי, ראיתי את פוטר מולי. מביט בי בכעס. קמתי ממקומי.
"פוטר-"
"הכל באשמתך! את ידעת מה הוא עושה שם, נכון? למה לא סיפרת לי? אם היית מספרת, כל מה שקרה פה הלילה לא היה קורה!"
"אני-"
"ועכשיו דמבלדור מת!" הוא ניגב את פניו מדם. "למה לא סיפרת לי?! יכולתי לעצור את זה!"
"אני מצטערת!" צעקתי גם והדמעות שוב זרמו. "אתה חושב שאני כל כך נהנית מזה? אתה חושב שכיף לי שהוא מת? אתה חושב שכיף לי שאני יודעת שהכל באשמתי?!"
"ואת פשוט עומדת פה!" הוא לא התייחס למה שאמרתי. "עומדת פה ובוכה! במה זה עוזר, תגידי לי? אנשים מתים פה וזה פשוט לא מזיז לך?"
"זה בהחלט מזיז לי!"
"אני לא רואה את זה!"
"אתה כל הזמן חושב שאתה הגיבור! 'יכולתי לעצור את זה.' אתה אומר לי! אתה לא היית יכול לעצור את זה! אתה לא מבין שאתה סך הכל ילד רגיל? זה שיש לך צלקת זה לא אומר ש-"
"ואת חושבת שאני נהנה מזה? את חושבת שכיף לי להיות 'הנבחר'? שכיף לי שרוצים לרצוח אותי ורודפים אחרי? את חושבת שלא עדיף לי שיהיו לי הורים כמו לך?!"
"אין לי הורים! אם לא ידוע לך אמא שלי לא פה ואין לי בכלל אבא!"
הוא עצר והביט בי במבט שנאה. "זה פשוט מגעיל איך שאת מתנהגת. את מתנהגת כמו ילדה מפונקת."
"ואתה לא? אני בכלל לא יכולה להכיר אותך!"
וזה היה נכון, זה היה נראה כאילו הוא איבד את שפיות דעתו מרוב כעס. לרגע אחד ציפיתי שהוא יוציא את השרביט מכיסו ויהרוג אותי.
זה כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי.
"יופי," הוא אמר בקול צונן והתרחק ממני.
זהו, עכשיו רשמית כולם שונאים אותי. זה לא כל כך משנה לי שפוטר שונא אותי כי אני פשוט שונאת אותו בחזרה.
ועכשיו הרגשתי איך כל השנאה מזדחלת לי לגוף ושוחה בכל וורידי גופי. קימצתי את אגרופיי וצעקתי אחריו בדמעות, "אני שונאת אותך, הארי פוטר! הלוואי שתירקב בגיהינום!"
הוא הסתובב אלי בחזרה בזמן שעלה במדרגות וצעק לי בכעס, "תמשיכי לקוות, שרלוט. יש סיכוי גדול מאוד שאני אמות עד שנה הבאה!"
אחרי שנעלם שוב צנחתי לרצפה ובכיתי. כל כך רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. להיעלם מהעולם הזה.
אבל עדיין, בין כל ההתייפחויות והדמעות תהיתי למה פוטר התכוון במה שאמר.