Who Am I פרק 20

פרק 20
הכל כאילו קפא מסביב. הבטתי בתדהמה ובפחד בוולדמורט, שהמשיך לסקור את כולנו במבט רעב.
הוא אמר משהו, כמעט לחש. בהתחלה לא שמעתי דבר. אבל לפתע, קולו הנחשי הדהד באולם כולו.
"תפסו אותם."
בלי שום אזהרה, קפצו אלינו אוכלי מוות משני הצדדים. צעקתי בפחד וניסיתי להחזיק ביד של מיה. תלשו את ידי בגסות.
המשכתי לצרוח ולבכות, מישהו סתם את פי בהבזק אור של שרביט וגרר אותי לקצה אחר של האולם. משמאלי, הייתה מיה. לא ראיתי את פוטר בסביבה.
לידי, מיה מיררה בבכי, עיניה היו נפוחות ופניה אדומים ורטובים. הבטתי מעלי בפחד.
אוכל המוות שהיה מולי נראה כמו חיה מסוימת, כאשר התמקדתי בו שמתי לב שהוא נראה כמו האנשי זאב שהייתי קוראת בהם בספרים, מגודל שיער, בעל שיניים מחודדות וציפורניים מלוכלכות וארוכות. מפיו נדף ריח של דם וזיעה.
כאשר השפעת הכישוף פגה התחלתי לצעוק בפחד, הוא חשף את שיניו המחודדות ולחש, "ששש, תהיי ילדה טובה, שרלוט. את לא רוצה לראות את החברה הקטנה שלך נפגעת, נכון?"
הסתכלתי בו בעיניים גדולות. הוא פשוט מפלצת, גם במראה וגם בהתנהגות.
אוכלי המוות גררו אותנו בגסות בשיער אל חדר אפל שלא היה מוכר לי. הם זרקו אותנו אל פינת החדר והרגשתי את הדם זורם על לחיי.
מבין הצללים נשמע קול מלגלג ומוכר, "אז, אנחנו נפגשות שוב?"
זיהיתי מי זאת הייתה. זאת הייתה בלטריקס.
היא התקרבה אלי עוד יותר, "את תשלמי על מה שעשית לי!"
"תעזבי אותי חתיכת- !"
"גרייבק," היא קטעה אותי והסתובבה אל האיש זאב שכיסה את ראשו בברדס. "אתה תשמח לטרף, נכון?"
עיניו בהקו והוא ליקק את שפתיו. "כמובן. ועוד שתי ילדות קטנות וטריות שכאלה… אח, זה הולך להיות תענוג." הוא שוב ליקק את שפתיו.
"תקבל אותן אחרי שהן יירקבו." היא חייכה ברשעות.
"נפלא, הטעם רק ישתפר."
ניסיתי לבעוט עם הידיים והשתוללתי. הבזק אור כסוף ואני ומיה היינו קשורות אחת לשנייה וכפותות בידינו באזיקי כסף.
אוכלי המוות שבחדר צחקו. הם התקדמו אל הדלת ויצאו החוצה. בלטריקס פלטה לעברנו לחישה, "תהנו מהריקבון פה, בנות." ויצאה החוצה בצחוק רועם.
כאשר היא טרקה את הדלת אחריה החדר נעשה חשוך יותר. אני ומיה ישבנו בשקט.
"ומה עכשיו?" מעיניה של מיה פרצו דמעות. "מה נעשה עכשיו? נישאר פה עד שנירקב?" היא המשיכה לבכות. "מצטערת, שרלוט. זה הכל באשמתי. לא הייתי צריכה לגרור אותך ואת הארי לזה."
"זה לא אשמתך," קולי רעד. "את רק ניסית לעזור וזה בסדר גמור." מהעיניים שלי פרצו גם דמעות. "אנחנו צריכות לנסות להשתחרר מכאן. איכשהו."
מיה הרימה אלי עיניים גדולות ואדומות. "את לא פוחדת, שרלוט?"
רציתי להגיד לה שלא ולהראות לה שאני מצליחה להשתלט על עצמי. אבל לא יכולתי להסתיר את הרעידות הבלתי נשלטות שלי והזיעה על הפנים. נאלצתי להודות שכן. "אבל חייבים לעשות את זה. למען אמא שלי."
מיה הנהנה באיטיות.
גל קור של קרח עבר בגופי, הרגשתי שמשהו נורא הולך לקרות.
"מיה," לחשתי. "אנחנו חייבות לנסות לצאת מפה, עכשיו."
"מה ציפית? שנשאר פה כמה שנים?"
"לא, אבל אני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות. אנחנו חייבות לצאת, מיד."
סרקתי את החדר במבטי, מקווה למצוא פרצה כלשהי. לא ראיתי דבר.
"שרלוט! תראי! מעלינו יש חלון!"
הרמתי את ראשי, עד כמה שיכולתי, להפתעתי, בהחלט היה חלון. קטן, אבל מספיק גדול שנוכל לעבור בו. הבעיה הייתה שהוא היה מעט גבוה מעלינו.
"טוב, בואי ננסה לקום. אחד, שניים, שלוש-"
אני ומיה קמנו באיטיות, זה לא היה כל כך פשוט, במיוחד ששתינו היינו כפותות אחת לשניה.
"את מגיעה לחלון?" שאלתי את מיה, שהייתה מעט יותר גבוהה ממני.
היא עמדה על קצות אצבעותיה. "כן, בערך. אבל איך נצליח לפתוח אותו אם אנחנו קשורות אחת לשנייה והידיים שלנו כבולות באזיקי כסף?"
כיווצתי את מצחי לרגע וניסיתי לחשוב. עלה רעיון במוחי.
"נצטרך להשתמש בקסם."
"השרביט שלי בכיס ואני לא מגיעה אליו, הכיס יותר מידי למטה." אמרה מיה.
גם שלי היה בכיס, ידעתי שאנחנו חייבות איכשהו להגיע אליהן. לפתע, הבזיק רעיון במוחי.
"מיה, את יכולה להגיע לכיס שלי? הוא לא נמצא נמוך מידי."
ידיה של מיה גיששו והיא הצליחה כמעט להגיע אל הכיס שלי.
"תמשיכי," עודדתי אותה.
היא התאמצה ודחפה את ידיה עוד יותר. בגלל שהיא נשענה עלי נפלתי ומשכתי אותה למטה יחד איתי.
"הצלחתי!" היא קראה בחיוך קטן והחזיקה את השרביט בידיה הכבולות.
המשכתי שוב לחשוב, אני יכולה לנסות לשחרר אותנו ולשתינו יכולות לנפץ את החלון. אבל זה יהיה קשה, קשה מאוד.
"תביאי לי אותו," ביקשתי.
ידיי גיששו עד שהרגשתי בזוג ידיים נוסף, חטפתי את השרביט מידיה והחזקתי אותו בחוזקה.
"תסתובבי קצתי כדי שאני אוכל להגיע אל החבל."
מיה הסתובבה מעט ואני ניסיתי לנטוע את רגליי במקום. היידים שלי רעדו מעט, אבל בכל זאת כיוונתי את השרביט לחבל ומלמלתי, "דיפינדו."
"איה!" מיה מיששה את רגלה, שעליה התנוסס כתם אדום שהזיל דם. "את כיוונת את זה לרגל שלי!"
"סליחה," קולי רעד מעט וניסיתי שוב, הפעם כיוונתי את זה לצד שלי בחבל ומלמלתי שוב, "דיפינדו."
החבל נקרע לגמרי, השרביט נפל מידי ואני ומיה קפצנו במקום כדי שהחבל יחליק מעלינו.
"יותר טוב," נאנחה מיה בהקלה, בזמן שהרמתי את השרביט בזהירות עם הידיים הכפותות שלי.
"ומה עכשיו?"
הרמתי את מבטי אל החלון, ראיתי שתקוע שם מפתח.
"יש שם מפתח, אבל אני חושבת שלא נצליח להגיע אליו, אבל אפשר לשבור את הזכוכית."
"אני לא מוכנה שהפעם תשברי לי את הרגל," אמרה מיה בתקיפות.
הבטתי בה בכעס. "מי דיבר על קסמים מטומטמים? בטח יש פה איזה חפץ שאפשר לזרוק לשם."
שתניו העפנו מבטים אל עבר החדר, לא ראיתי דבר. מיה פלטה צעקה קטנה.
"מה קרה?"
"תראי," היא מלמלה בפחד.
ממש קרוב אלינו ישב שלד. הוא היה רקוב וכלוא באזיקים ולחזהו הוצמד קרש עץ. פחדתי מעט. אבל בשביל מיה ניסיתי להיות אמיצה.
"זה נחמד מאוד, מיה. אבל אם את לא רוצה שנהיה במצב כזה תעזרי לי למצוא משהו!"
"אולי זה?" היא הצביעה על קרש העץ שהיה מודבק לחזה השלד.
"מצוין."
שתינו התקדמנו באיטיות אל השלד בשביל לא ליפול שוב, לרגע אחד נזכרתי באמא שלי. כשהתכופפנו ביחד כדי להוציא את הקרש שחובר במסמרים שאלתי את מיה, "את חושבת שכלאו את אמא שלי בחדר כזה?"
"אולי." משכה מיה בכתפיה.
הסתכלתי לרגע על השלד וחשבתי בבהלה אם אולי זאת היא.
"שרלוט? היי, מה קרה?" שאלה מיה בדאגה.
לא עניתי. זה לא הגיוני, מי יודע איפה היא בכלל?
ניסיתי למשוך את הקרש הכי חזק שיכולתי. זה היה קשה.
נאנחתי, "כנראה שצריך בכל זאת להשתמש בקסמים."
"מסכימה," לחשה מיה. "אציו קרש!"
הקרש נתלש מהמקום ופגע בשתינו, נפלנו אחורה. הקרש נח על בטני ושמעתי את מיה בוכה.
"די, אני לא יכולה יותר. נמאס לי… אנחנו לא נצא מפה לעולם, אנחנו לא נצליח לסחוב את הקרש. אני מפחדת." הדמעות זרמו על לחייה. "אני נחנקת פה שרלוט, אני קלסטרופובית."
"בבקשה, מיה, בואי ננסה. אני מאמינה לך,גם אני מפחדת." הדמעות זרמו על עיניי בקילוח מחודש ולא ניסיתי להסתיר את פחדי הפעם. "אבל אנחנו חייבות לנסות. אסור לשלול משהו לפני שמנסים אותו," עודדתי אותה.
היא הנהנה וניסתה להפסיק את הדמעות. "הכל יהיה בסדר," לחשתי לה.
לאט, לאט קמנו על הרגליים ולקחנו את הקרש, היה קשה להתקדם ככה אל החלון ועוד יותר קשה לזרוק את הקרש אליו.
"מוכנה?" לחשתי, כשהיינו במרחק סביר בו הזכוכיות לא יפגעו בנו. "אחת, שתיים, שלוש!"
שתינו זרקנו את הקרש באותו זמן, נראה היה שהכל קפא לפתע. הוא הסתחרר באיטיות מדהימה עד שפגע בחלון. הזכוכית התנפצה והמטירה לכל עבר פיסות זכוכית גדולות וקטנות. מיה ואני התרחקנו מעט כדי לא להיפגע מהן.
בחלון נוצר חור סביר שבו היינו יכולות לעבור ביחד. גם ככפותות.
"איך נטפס עכשיו?" שאלתי את מיה, שנראתה מעט יותר מעודדת אך עדיין נפחדת.
"תסתכלי, בקיר יש בליטות גדולות מספיק שנוכל לעלות עליהן." היא סימנה בראשה אל עבר הקיר.
הלכנו אל עבר הבליטות. מיה הניחה את רגלה. "אני אטפס קודם ואמשוך אותך אחרי."
הנהנתי.
היא טיפסה לאט, לאט וניסתה לשבת על אדן החלון. בהתחלה זה לא הצליח לה כל כך, אבל אחרי שעזרתי לה מעט היא הצליחה לשבת.
"עכשיו," היא התנשפה עמוקות, גומעת את האוויר לריאותיה. "אני אפול לרצפה ואת נופלת יחד איתי. את מוכנה?"
"כן," לחשתי.
היא עצמה עיניה והפנתה את כובד גופה למטה. שתינו נפלנו יחד נפילה קצרה ומצאנו את עצמנו בחדר אחר, לא מוכר בכלל.
"הצלחנו!" לחשתי בשמחה.
לפתע, נשמעו צרחות הנאה וקריאות בוז מאחד החדרים הקרובים. הרגשה לא טובה הזדחלה ללבי והאצתי במיה לקום.
"אנחנו חייבות להכנס לשם," אמרתי למיה ברעד, אחרי שהצלחנו לקום.
"שרלוט," מיה קיבלה פיק ברכיים. "לא. בואי נמצא את הארי ונעוף מכאן. זאת הייתה טעות. את צדקת, אנחנו רק ילדות קטנות. מה יש לנו שאין לאוכלי המוות ולאת-יודעת-מי?"
הסתכלתי בדלת בעיניים גדולות, ידעתי שפוטר שם, אם הייתי אומרת את זה למיה היא הייתה מזנקת כמו צ'יטה.
"יש לנו," לחשתי. "יש לנו את השרביט שלי."
"יופי! ואת חושבת ששרביט מסכן יעזור לנו?!"
בלי לענות לה התקדמתי בצעדים מהירים לעבר הדלת, מיה ניסתה למשוך אותי ולחשה, "שרלוט! מה את עושה?"
אני לא יודעת מה משך אותי כל כך לדלת, זה לא היה קשור בכלל לפוטר. כשנגעתי בה הרגשתי מן הרגשה מוזרה שהזדחלה אל גופי והתפרצה אל כל ורידי.
"שרלוט," מיה לחשה בפחד, "מה קורה לך?"
פתחתי את הדלת במהירות ונכנסתי.
החדר היה עגול וגדול מספיק להכיל את כל אוכלי המוות, וולדמורט עמד בקדמת החדר מול הארי, שהיה כמונו כפות לגמרי. שנכנסנו הם הביטו בנו.
מיד, כל אוכלי המוות נהרו אלינו, בלטריקס פילסה את דרכה וקראה בנהמה, "זוזו! אני אטפל בהן!"
"איפה אמא שלי?" קראתי בכעס, הייתי הרבה פחות אמיצה ממה שנשמעתי.
הם עמדו כולם וצחקו צחוק פרוע. "אמא שלך לא כאן, את באמת חושבת שהיינו טורחים כל כך בשביל להרוג אותה כאן? אנחנו מעדיפים לעשות את זה מאוחר יותר, שכבר לא יהיה בה שימוש. ידענו שזה מה שיביא אותך לכאן."
אני לא מאמינה, כל הדבר הזה היה לסתם? סתם באנו לפה? אני ומיה סתם נכלאנו בחדר האיום? מה זאת אומרת שכבר לא יהיה שימוש בה? הם רצו לתפוס אותי בשביל השרביט?
הדמעות זרמו על עיניי, כל כך הרבה בכיתי היום שהתפלאתי שלא נגמר לי כל מצבר המים.
אוכלי המוות צחקו והתקדמו לעברנו בשרביטים שלופים. גרייבק, איש הזאב, הסתער לעברנו על ארבע.
הפעם, הכוח המוזר שלט בי. הבטתי בפוטר. הוא היה בדיוק כמוני, עומד ונראה שלא שלט בעצמו. ידעתי מה לעשות.
שנינו הרמנו את השרביטים שלנו, מהשרביט של הארי פרצה לשון אש אדומה ומשלי לשון אש כחולה, הן עפו אחת אל השניה וכשנפגשו התנפצו וסנוורו את כל האנשים שבחדר.
להפתעתי, ראיתי את פוטר רץ לעברנו, כלל לא כפות. עכשיו שמתי לב שהאזיקים שכבלו אותי ואת מיה נשברו.
"תחזיקו בי! מהר!"
שתינו החזקנו בו, כל אחת מצד אחר. אוכלי המוות עדיין עצמו עיניהם. הבזק ירוק עף לעברנו ופיספס אותנו. פוטר הסתובב במהירות ונכנסו לערבוביה של צבעים וקולות.

*
נחתנו בעיר הקרובה להוגוורטס, הוגסמיד. נעמדנו בעייפות והבטנו בהקלה בעיר השקטה.
"אנחנו בסדר," מלמל פוטר, בזמן שנעמד וחייך לעברנו בהקלה. "כולנו בסדר."
"מה זה היה?" מיה פערה עיניה והביטה לעברנו. "מה היה הדבר הזה שיצא מהשרביטים שלכם?"
משכתי בכתפי, הייתי מוטרדת מדברים אחרים לגמרי, כמו שאני לא יודעת מה קורה לאמא שלי. גם פוטר לא ידע מה קרה שם עם השרביטים. "אני חושב שכדאי שנלך לשאול את דמבלדור על זה. בואו, צריך לחזור להוגוורטס."
צעדנו במהירות בהוגסמיד. באמת תהיתי מה היה הדבר הזה, האם זה קשור לליבות התואמות שהתוודעתי אליהן השנה?
"אני מצטער שלא הצלנו את אמא שלך," אמר לי פוטר.
"זה בסדר," נאנחתי. "אני כל כך מקווה שהיא תחזור כבר. אני לא מאמינה שבכלל חשבתי שנצליח להציל אותה. טוב לפחות היא לא… אתה יודע…"
הוא שתק. הוא עשה בשכל לדעתי.
כשהגענו לבסוף, עייפים ורצוצים אל השער, היינו מופתעים. דמבלדור עמד בפתח השער, לבוש בגלימת מסע ארוכה וידו השחורה נחה רפויה לצדו.
"פרופסור-" התחיל פוטר לומר אבל דמבלדור קטע אותו.
"בואו איתי."
התקדמנו אחריו אל תוך הבית ספר, דמבלדור הוביל אל המדרגות. עברנו קומה ועוד קומה עד שהגענו אל המשרד.
"סוכריות ג'לי," אמר דמבלדור.
הקיר נפתח כמו בפעם הקודמת וחשף מדרגות נעות שהסתחררו עד למשרדו. עלינו אחריו, סקרנים ממה שרצה לומר לנו.
*
דמבלדור הושיט לנו בירצפת אך דחינו אותה בנימוס. סיפרנו לו על כל מה שקרה. הוא רכן ושילב את אצבעותיו.
"האם את זוכרת שדיברנו על הליבות התואמות, שרלוט?"
הנהנתי.
"ובכן, כמו שאמרתי. לשלושתכם, הארי, שרלוט והלורד וולדמורט יש אותם ליבות, כשהשרביטים מנסים לתקוף זה את זה נוצר דבר מיוחד. אתה זוכר מהו, הארי?"
"פירורי אינטינטאקם?"
"בדיוק." וכשראה את מבטי המבולבל הסביר, "פירורי אינטינטאקם מראה את הקסמים שעשה הקוסם בסדר הפוך, מהסוף להתחלה."
"אבל מה שקרה שם לא קרה כך," אמרתי, וסיפרתי לו על לשונות האש.
הוא ליטף את זקנו. "כאשר בעלי השרביטים עם הליבות התואמות נמצאים יחד ונחושים לעזור אחד לשני קורה דבר נפלא- קסם מיוחד וחזק שמחבר בין שניכם לכמה רגעים."
"ולמה זה לא קרה לי אף פעם עם וולדמורט?" שאל פוטר.
"מכיוון שהוא רצה רק לעשות לך רע, הארי. הוא היה נחוש להרוג אותך, כמובן, ההפך משרלוט, שהצילה אותך."
שתקנו לכמה רגעים. כל הראש שלי הסתחרר מכמויות החומר שספגתי השנה בקשר לליבות ומעייפות
"ועכשיו," דמבלדור ספק כפיים. "כדאי שתיכנסו לישון. הארי, יש לי דיבור קטן איתך."
*
לא הצלחתי להירדם, מאורעות הלילה נחרטו במוחי וגרמו לי להרהר בהמון דברים. כמו, מה וולדמורט עושה עכשיו? מה אוכלי המוות עושים עכשיו? והכי חשוב, מה אמא שלי עושה עכשיו?
התהפכתי המון ועדיין לא הצלחתי. החלטתי שכדאי לי לנשום קצת אוויר. אמא שלי תמיד אמרה לי שאם אני רוצה להירגע ללכת לחלון ולנשום עמוק את האוויר.
אז זה מה שעשיתי, קמתי מן המיטה וצעדתי לחלון ופתחתי אותו. אבל כבר שפתחתי אותו ראיתי שמשהו אינו כשורה. הרמתי את מבטי.
מן השמיים השחורים והזרועים כוכבים, צבעו ירוק זרחני והוא נוצץ כמו זיקוק ומאיר את הטירה היה הסימן השחור שראיתי על ידו השמאלית של הילד הבלונדיני. הגולגולת הגדולה הוציאה את לשון הנחש שלה ונראתה אכזרית ומפחידה.
צרחתי.