Who Am I פרק 19

פרק 19
עמדתי מולו. המומה כולי. בבקשה, תגידו לי שהוא שיקר. תגידו לי שכל המציאות המזעזעת הזאת היא רק חלום.
המיץ המשיך להתפשט על הרצפה אבל לא התייחסתי אליו.
"היי שרלוט, הארי," ראשה של מיה הציץ לפתע מן הכניסה. "מה אתם עושים?"
לא ענינו לה, שנינו היינו שקטים לחלוטין. לפתע, בלי שום אזהרה, מעיניי החלו לזרום דמעות.
"שרלוט!" קראה מיה בבהלה ועטפה אותי בחיבוק. "מה קרה?"
לא הצלחתי לדבר. התחלתי להתייפח וכל הדמעות נזלו על פניי. בינתיים, פוטר קם ואמר למיה, "אמא שלה…"
"מה איתה?"
"וולדמורט ואוכלי המוות רוצים להרוג אותה עכשיו."
מיה קפצה לרגע שהיא שמעה את השם של וולדמורט, היא התרחקה ממני ואמרה, "אז מה הבעיה? בואו נלך להציל אותה."
הדמעות המשיכו לזרום על פניי אבל הפסקתי להתייפח, הבטתי במיה בתדהמה ואמרתי בכעס, "מהזאת אומרת ’מה הבעיה?’ ברור, את צודקת. שתי ילדות קטנות יכולות להכניע את את-יודעת-מי והמשרתים שלו!"
"אנחנו והארי." היא הדגישה.
הבטתי בפוטר בתדהמה, "אתה מוכן לעזור לנו?"
"ברור." הוא שפשף את הצלקת בחוסר מנוחה.
"אפילו אחרי ה -?"
"עזבי את זה עכשיו, שרלוט. אנחנו חייבים למהר." הוא תפס ביד שלי וביד של מיה ומשך אותנו אחריו.
*
"איפה אמרת שראית אותם?" שאלה מיה, בזמן שעצרה לרגע מריצתה.
"במשרד הקסמים," הוא השיב במהירות והמשיך לרוץ. "תמשיכי לרוץ!"
"ואיך נגיע לשם?" הרמתי גבה.
הוא חייך חיוך קטן ואמר, "אתן כבר תראו…"
כעבור כמה דקות בלמנו מול היער האפל. הבטתי לתוכו במעט בהלה.
"אנחנו… אנחנו לא נכנסים לשם, נכון?" שאלתי במעט שקשוק.
"לא," הוא השיב בסתמיות. הוא הביט לרגע על גזע עץ עבה, הפשיל את השרוול השמאלי שלו והתחיל לשפשף את ידו בעוצמה על הגזע.
"היי, הארי! מה אתה עושה?" מיה התקרבה אליו בזהירות. "השתגעת?"
הוא הרחיק את ידו הימנית, עליה התנוסס כתם דם שהחל להתפשט. "תרגעי. זה חלק מהתוכנית."
"להוציא מעצמך דם זאת תוכנית?" שאלתי בסקרנות.
הוא סימן לנו לחכות לרגע. עמדנו שלושתנו בשקט כמה דקות טובות עד שהתעצבנתי לגמרי.
"נו?! אמא שלי בטח כבר גוססת שם!" אמרתי, קולי רועד מעט.
"אההה!"
צעקתה החזקה של מיה נשמעה ואני הסתובבתי והבטתי בה בדאגה. "מה קרה?"
היא עמדה מול העץ והביטה בצללים. עיניה התרחבו כשהיא הסתובבה לכיווני והביטה בי בבהלה. "את לא רואה את זה?"
"את מה?"
היא הצביעה לעבר גזע העץ העבה, הבטתי לשם ולא ראיתי דבר.
"אתה רואה את זה, נכון?" מיה פנתה לפוטר. "תגיד לי שאני לא משוגעת."
"את לא משוגעת, זה אמיתי." הוא אמר. "גם אני רואה אותם."
"מה? מה זה אותם? אני חושבת שאם כבר אני המשוגעת היחידה פה שאני לא רואה מה שאתם רואים." אמרתי בבלבול.
"איך את לא יכולה לראות את זה? את לא רואה שהוא מלקק את השרוול של הארי?" מיה שאלה אותי בתדהמה.
מה?
"תרגעי, שרלוט. הרבה אנשים לא רואים את הת'סטראלים." אמר פוטר.
"את המה?" שאלתי בבהלה.
"ת'סטראלים. אלה סוסים מכונפים שרק אנשים שראו אנשים שמתו יכולים לראות אותם." עכשיו השרוול המוכתם שלו היה נקי לגמרי מדם. "את מי ראית מת, מיי?"
היא משכה בכתפיה וענתה בקול חלוש, "אממ, החתול שלי."
ידעתי שהיא משקרת.
"טוב, תעלו."
מיה קפצה בחינניות מפתיעה ועלתה על האוויר, היא התיישבה בנוחיות ואני התחלתי לרעוד מרוב פחד.
"ואיך אני בדיוק אמורה לעלות על זה?"
"אני אעזור לך." אמר פוטר וניגש אלי. "הנה, תניחי רגל אחד לכיוון הזה והרגל השנייה לצד השני. זהו."
ליטפתי את האוויר והרגשתי פרווה מעטה. פוטר ליפף את הרעמה הבלתי נראית שלו על היד שלי ואמר, "תחזיקי חזק, אל תרפי אפילו לשנייה."
הנהנתי וניסיתי למצוא מקום לאחוז בסוס הבלתי נראה.
"אני מפחדת…" שקשקתי.
"תרגעי, זה בכלל לא מפחיד." אמרה מיה בהתלהבות וכרכה את ידיה כנראה סביב צווארו של הסוס.
ברור, למה שיהיה לה מה לפחד? היא לפחות רואה את הסוס הזה.
"טוב, אז מה עכשיו?" שאלה מיה.
פוטר השפיל מבטו אל הסוס ואמר, "אתה יכול לקחת אותנו למשרד הקסמים? זה איפשהו בלונדון. כלומר, אם אתה יודע."
לרגע לא קרה דבר. הסתכלתי בחשש לשמיים, מודעת לזה שעוד רגע אני אמצא את עצמי שם.
ואז, זה קרה, הרגשתי כנפיים נפרשות משני צדדי ושאני מתחילה להתעופף בפראות.
רכנתי ומיששתי את דרכי אל צווארו של הסוס. כשהרגשתי את העלייה הפרוותית החזקתי בה חזק וקיוויתי לטובת הסוס שאני לא חונקת אותו.
צרחות ההנאה של מיה הגיעו עד לאוזניי. איך היא נהנית מהדבר הזה?!
צרחתי מרוב פחד וצרחתי גם לפוטר (וקיוויתי שהוא שומע!) שאני בחיים לא סומכת עליו יותר.
"אההההה, אהההההה." המשכתי לצרוח.
"שרלוט, אנחנו כבר על הקרקע." קולו של פוטר נשמע על ידי.
"אה," התיישרתי, ולהפתעתי גיליתי שבאמת נחתנו. "ידעתי את זה."
שניהם גלגלו עיניים ועזרו לי לרדת מהסוס.
המקום שהיינו בו היה רחוב בעל ערימות זבל בכל פינה, כתובת גראפיטי על כל קיר ותא טלפון חבוט ושבור.
"פה נמצא משרד הקסמים?" שאלתי, לא מאמינה.
"צריך להכנס לתא טלפון." אמרה מיה.
"איך את יודעת?" שאל פוטר בפליאה, ושפשף את הצלקת שלו.
היא משכה בכתפיה. "ביקרתי פה פעם."
נכנסנו אל תא הטלפון, פוטר הושיט את ידו ותפס את השפופרת. הוא סובב בחוגה את המספרים: שש- שתיים- ארבע- ארבע- שתיים.
לפתע, נשמע בתא קול נשי, הקול היה ברור כל כך שהיה אפשר לחשוב שהאישה עומדת לידינו.
"ברוכים הבאים למשרד הקסמים. אנא נקבו בשמכם וציינו את מטרת ביקוריכם."
"הארי פוטר, שרלוט סמית' ו-"
"ומיה מרלון!"צעקתי מיד כי ידעתי שהוא יטעה בשמה של מיה בפעם המי-יודע-כמה. "ובאנו להציל את אמא שלי!"
"תודה," קולה של האישה חזר שוב, רגוע לחלוטין. "אורחים, אנא קחו את התג והציגו אותו על דש גלימתכם."
שלושה תגי כסף החליקו אל המקום בו אמורים לקבל עודף, מיה תפסה אותם וחילקה לכל אחד מאיתנו. הבטתי בתג הכסוף שעליו היה חרוט:
שרלוט סמית'
משימת הצלה
"אורחים במשרד הקסמים, אתם נדרשים לעבור בדיקה ביטחונית ולהגיש את שרביטכם לרישום בדלפק הביטחון, הממוקם בקצה הרחוק של רחבת הכניסה."
"בסדר! אפשר לזוז כבר?" פוטר רטן. "כבר פעם שלישית שאני שומע את זה…"
לפתע, תא הטלפון החל לרדת לאט, לאט למטה. לרגע אחד היה חושך מוחלט, אחזתי בידה של מיה, שמשום מה הייתה גדולה מידי.
לאט, לאט פס זהוב החל להאיר את התא וכשהגענו למטה והתא עצר בחריקה הוא סנוור את כולנו.
כשפקחתי את עיניי והתא היה מואר כולו נוכחתי לדעת שהחזקתי ביד של פוטר. הסמקתי.
"תעיף ממני את היד שלך!" העפתי את ידו בכעס.
"את החזקת בה קודם, זו לא אשמתי." הוא אמר בגיחוך ומשך אותי ואת מיה אל האולם.
רקע הקיר היה בצבע כחול עמוק, שעליו נתלו מיני קישוטים. בצד אחד של האולם היו משובצים אחים, בתכום לא בערה אש. שרידים של מה שנראה היה כמזרקת זהב נחו בשלווה על הקצפה.
האור היה עמום וכמעט ולא ראו כלום. שלושתנו הוצאנו את השרביטים מהכיסים וקראנו, "לומוס."
שלושת השרביטים האירו את האולם כולו ויכולנו לראות הכל, הפעם הבחנתי גם בשערי זהב שהיו בקצה האולם. זה היה נראה נפלא.
"הארי פוטר," נשמע לפתע קול מצמרר ושקט, שהתפרש על פני האולם כולו. "הילד שנשאר בחיים."
פוטר קימץ את אגרופיו ולחש לנו, "תתרחקו, מיד!"
איש גבוה התקרב אלינו. בהתחלה לא זיהיתי אותו, אך כשאורות השרביטים האירו אותו באור חמים הבנתי מי זה, לפי התיאורים ששמעתי.
הוא היה קירח ועורו לבן, אישוני עיניו האדומים נצצו באפלה, חריצים שנחרטו במקומו של האף ונראו כמו נחירי נחש התרחבו כאילו הם מריחים ריח נפלא.
הוא התקרב אלינו, אצבעותיו הלא אנושיות והארוכות ליטפו שרביט שחור ארוך. הוא הביט בנו בעיניו האדומות ונחיריו שוב התרחבו בהנאה.
הלורד וולדמורט.