Who Am I פרק 16

פרק 16
האוויר לחץ עלינו משני הצדדים. התהפכתי בתוך סחרור של צבעים, לא מעט תמונות של נופים ובתים הסתחררו סביבי עד שהכל נעצר.
הגענו למשרד של דמבלדור שהיה מואר באורו של הירח שנשפך לתוך החדר. החפצים הקטנים והעדינים זמזמו, עוף החול הגדול והיפיפה, פוקס, ישן בשלווה כשעיניו השחורות הנוצצות עצומות.
התיישבנו שנינו, דמבלדור על הכיסא הגדול ואני על הכיסא שמולו. במלמול לחש ובהינף שרביט הופיעו כוסות גדולות ובתוכן מיץ שלא היה מוכר לי.
"שתי בבקשה, את זקוקה לזה." אמר דמבלדור במעט דאגה.
לקחתי בחשש את הכוס ולגמתי מן המשקה, מיד הורדתי את הכוס. המשקה הלא מוכר היה מגעיל.
"אני מניח שאת בטח מצפה לתשובות," אמר דמבלדור, בזמן שהנחתי את הכוס על השולחן.
"בהחלט."
הוא שילב את כפות ידיו, הבריאה והשחורה המצומקת, על השולחן.
"אז נתחיל." הוא אמר. "אם אינני טועה את מכירה את הארי פוטר, נכון?"
הוא בחן את התגובה שלי, שכללה הזזה עצבנית ובלתי רצונית של היד כלפי מעלה.
"זה לא משנה אם אתם מכירים או לא," הוא כנראה לא הבין את תגובתי. "כי אתם דומים."
"סליחה?" גיחכתי. מה? דומים? זה האיש האחרון שהייתי רוצה להידמות לו בכל העולם. כלומר, איך מישהו היה רוצה להידמות לאידיוט הזה?
נזכרתי במיה, שתמיד הייתה מוכנה ולא משנה מה יקרה להידמות לו. תקפה אותי צביטה בלב. התגעגעתי אליה.
"לא במובן החיצוני, כמובן," הוא אמר ברוגע. "אלא במובן ה’קסמי’ של המילה."
בשבילי זה היה נשמע כאילו הוא מדבר בסינית.
"מה? מה זאת אומרת?"
"זה די מורכב, אבל אני חושב שתוכלי להבין את זה לאור מה שקרה לך." הוא ליטף את זקנו. "את זוכרת שהגעת לכאן בתחילת השנה כדאי לחפש לך שרביט מתאים?"
כמובן שזכרתי. קולו של האיש המוזר בעל העיניים האפורות המבריקות הדהד בראשי,

"ובכן העלמה סמית', השרביט שלך הוא מיוחד במינו."
"השרביט שלך הוא בעל אותו ליבה כמו השרביטים של זה-שאין-לנקוב-בשמו ושל הארי פוטר."
"עוף החול שנתן את נוצותיו, כלומר עוף החול הזה הביא לי שתיים גדולות מספיק להכניסם לשרביטים. אבל עוף החול השאיר עוד נוצה, נוצה שהייתה יותר קטנה מהאחרות, החלטתי בכל זאת להכניס אותה לשרביט. משום מה הרגשתי שהיא מיוחדת."
"לזה-שאין-לנקוב-בשמו ולהארי פוטר יש אותם ליבות של שרביטים."
אותם ליבות… אותם ליבות…
המשפט המשיך להדהד בראשי.
"כן, אני זוכרת." השבתי.
"לך, להארי פוטר וללורד וולדמורט יש מכנה משותף," הוא ראה את מבטי הנדהם והמשיך, "אוכלי המוות, שהם נתיניו של וולדמורט שמעו על השרביטים שלך ושל הארי שהם בעלי אותם הליבות כמו של אדונם, הם רצו להשיג את השרביטים האלה כדי להרוס אותם.
אבל הארי שמור היטב על ידי מיטב מן החברים במסדר עוף החול, ולכן, אוכלי המוות לא יכולים להגיע אליו."
הוא הביט בי לרגע כדאי לראות אם אני מבינה. משכתי בכתפי.
"אבל את," הוא המשיך. "עלייך אין שום שמירה וכמובן שאוכלי המוות, שביניהם בלטריקס לסטריינג', החליטו לנצל זאת לטובתם.
בלטריקס שהתחזתה לליאן, חברה מהבית ספר הקודם שלך, חטפה אותך כדי להשיג את השרביט בעל הליבה התואמת. אני מנחש וכמובן, רק מנחש, שהם חשבו שאת תעזרי להארי להפיל את וולדמורט."
אין שום מצב שבעולם שהייתי מוכנה לעזור לפוטר.
כאשר דמבלדור ראה שאני מבינה הוא המשיך, "היא ואוכל מוות נוסף חטפו אותך. את בוודאי לא הבנת מה מתרחש שהם הביאו אותך למקום המזעזע הזה."
מיד נזכרתי בהכל, במבט המטורף של בלטריקס, הלחשים המשתקים ששלחה לעברי, ואת הזנב תולע ההוא או איך שלא קוראים לו.
"לאחרונה, וולדמורט נחלש. לא מבחינה פיזית כמובן אלא מבחינת כוח הערכת השרביט שלו, מכיוון שלך ולהארי יש אותם שרביטים הוא נחוש להרוס אותם כדי שיוכל להטיל קסמים ללא פחד מליבות תואמות."
הוא ליטף לרגע את ידו השחורה המצומקת. "אבל לדעתי מבחינה נפשית הוא נחלש. רוב האנשים נחלשים מתישהו, בין אם זה בנפשית או גופנית." הוא רמז על ידו.
תהיתי מה באמת קרה לו.
"אבל, אני רק ילדה רגילה, איך יש לי קשר לדבר כזה?" שאלתי בתמיהה.
"במקרה כזה, השרביט הוא זה שבוחר את הקוסם, שרלוט. אולי את חושבת שאת ילדה רגילה במובן הפיזי של המילה, אבל לפי השרביט שלך את בהחלט רבת עוצמה.
"אוכלי המוות חוששים מהיום שבו אדונם ייפול עוד פעם, ומכיוון שעלייך אין שום שמירה הם לא בוששו לבוא ולחטוף אותך כדאי להשיג את השרביט שלך."
פערתי את פי. עכשיו הבנתי הכל, כל חלקי הפאזל התחברו בראשי. הבנתי למה חטפו אותי ולמה רצו כל כך את השרביט שלי.
אבל עדיין, איך נקלעתי למצב כל כך מסובך?
"אבל את בטוחה עכשיו, אל תדאגי,"
"באמת?"
הוא הנהן.
דפיקה חזקה נשמעה בדלת. קפצתי ממקומי בבהלה.
"יבוא." קרא דמבלדור בשלווה.
הילד שראיתי בחדר הנחיצות בעל התספורת המכוערת והקעקוע המוזר על היד שראיתי נכנס לחדר.
"אה, דראקו," חייך דמבלדור. "תודה שהועלת בטובך להגיע הנה. שרלוט, את משוחררת."
"פרופסור, איך אני יכולה להגיע הביתה?"
"אל תדברי שטויות. את נשארת כאן. כאן את בטוחה."
"אבל הדברים שלי-"
"הם בחדר שלך." הוא חייך ורמז לי לצאת.
יצאתי מהמשרד של דמבלדור עם כל המידע שנדחס לראשי.
שהתקדמתי לעבר חדר המועדון של גריפינדור הרהרתי בכל מה שדמבלדור סיפר לי, על השרביט, פוטר, וולדמורט והקשר המיוחד.
נכנסתי לחדר המועדון. הוא היה ריק. כל הילדים בילו את החופשה בבית שלהם.
שוב צביטה כואבת בלב.
נכנסתי לחדרי השומם. על המיטה, כפי שדמבלדור אמר לי, נחו חפציי.
התקדמתי לעבר המיטה וראיתי את השרביט הארור שמסבך את חיי, אבל לא התעכבתי עליו הרבה זמן, משהו אחר תפס את עיניי.
היומן של אמא שלי.
ועליו, משורבט באותיות מסולסלות מוכרות נח דף נייר. הרמתי אותו ואימצתי את עיניי כדי לקרוא.
בהצלחה, שרלוט.
איך דמבלדור ידע שזה בדיוק מה שאני צריכה כרגע?