Who Am I פרק 15

פרק 15
"לעזאזל. לא חשבתי שהיא תהיה כל כך כבדה."
בלטריקס הרימה את שרלוט המעולפת. אחרי כמה צעדים היא התייאשה וזרקה אותה לרצפה. קול פצפוץ מחליא של עצם שנשברה נשמע באוויר.
"למה הייתי צריכה להשתנות דווקא לילדה בת 11?!" היא צווחה בזעם.
"טוב, טכנית את לא סתם ילדה. את אמורה להיות החברה הכי טובה של שרלוט." אמר אוכל המוות שלידה, גדל גוף בעל שיער שחור קצוץ.
"כל עוד זה מה שמרצה את אדון האופל אני נאמנה לזה." היא אמרה ביראת כבוד. "אבל אני עדיין לא מבינה למה אני צריכה להשתנות לילדה קטנה ולא להשתמש בזהותי האמיתית."
"אנחנו לא צריכים שיגלו אותנו," אמר אוכל המוות בתקיפות. "את רוצה להרוס את כל התכנית?"
בלטריקס עיקמה את אפה בתוכחה. "כמובן שלא, טיפש אחד. עכשיו, מספיק עם כל ההטפות האלה. תעזור לי להרים אותה."
אוכל המוות הרים את שרלוט בידיו השריריות. עם גופו הגדול וגופה הקטן של שרלוט זה נראה דימוי מזעזע של גבר ותינוקת.
"לאן הולכים?" הוא שאל, בזמן שבלטריקס התאמצה לעמוד על קצות אצבעותיה כדי להחזיק ביד הגדולה שלו.
"לאחוזה של קיסי." היא הצליחה סוף סוף להחזיק בידו הגדולה. "אם אהיה לי מזל אני אגיע לשם בתור עצמי ולא בתור ילדה." אמרה במרירות.
שניהם הסתובבו בחדר, האוויר לחץ מהם מכל הצדדים. הם נעלמו והשאירו את הבית נטוש כמו שהיה שבועות קודם לכן.
*
כואב, הכל כואב כל כך.
הזזתי לאט את ידי הימנית הכואבת, עיניי עדיין עצומות. היד כאבה מהתזוזה הקטנה ביותר ואנקת כאב קטנה נפלטה מפי.
איפה אני?
רק עכשיו החלו העיניים להיפתח לאט, לאט. הייתי שרועה על רצפה קרה וקשה. הבטתי למעלה, אל הכיוון היחיד שיכולתי להזיז את עיניי בלי לגרום לגופי לכאוב.
התקרה הייתה קשה וקרה למראה, כמו הרצפה.
החלטתי שאני חייבת להקים את עצמי, בין אם זה יכאב ובין אם לא.
הנעתי את היד השמאלית, שפחות כאבה. לאט, לאט התחלתי להזיז את כל איברי הגוף, כולל היד הימנית הכואבת.
התחלתי להתרומם למצב ישיבה. התנשפתי שהיד הימנית הציקה לי. עכשיו גם הרגשתי את הגב כואב ואת הראש מתפוצץ.
הצלחתי.
התיישבתי בכבדות והבטתי סביב בעיניים ענקיות.
זה היה מרתף, הקירות שהיו עשויים מאבני אבן גסים בהקו באור הירח המועט שהסתנן מחלון קטן בקיר.
כיווצתי את מצחי וניסיתי לזכור מה קרה אחרי שקראתי את היומן. היה רעש, את זה אני זוכרת, רעש שמעט הפחיד אותי.
ואז, הדמות הבלונדינית המצולקת שהופיעה מולי, האור הקלוש שהבליט את הצלקות המזעזעות על פניה. ליאן.
אבל מה היא עשתה שם? איך היא הצליחה להכנס? השאלות נקרו בתוכי והרגשתי איך הראש ממשיך לכאוב. אין ברירה, אני חייבת לזכור מה קרה אחר כך.
מקל דק, עלה פתאום בראשי מראהו. שרביט, ליאן החזיקה שרביט בידה.
אבל ממתי לליאן יש שרביט? ממתי ליאן יודעת בכלל על כל העניין הזה של הקוסמים?
אלא אם כן, הצטמררתי מהמחשבה על כך, היא גם מכשפה.
אבל זה לא הגיוני, קול אחר תקף בראשי, אם היא כן הייתה מכשפה הייתי רואה אותה בהוגוורטס. לא? אולי היא פשוט לא רצתה ללמוד שם?
הייתי ממשיכה לחשוב לנצח, אבל לפתע, דלת המרתף נפתחה בחריקה צורמת.
שלולית האור שנשפכה אל המרתף סנוורה אותי וגרמה לי לכסות את עיניי בכפות ידיי.
רק אחרי שהייתי בטוחה שהתרגלתי לאור פקחתי את עיניי.
ליאן עמדה שם. עם אותו מבט של רצח בעיניה הכחולות.
"לי…ליאן." לחשתי ונצמדתי לקיר.
היא לא ענתה. על פניה היה מרוח חיוך מרושע. היא סגרה את הדלת בטריקה חזקה.
"לומוס!"
שרביטה הטיל אור על כל החדר והוא נראה עכשיו יותר רע מאשר מקודם.
הפחד החל להזדחל ללבי ונצמדתי עוד יותר לקיר.
לפתע, גופה של ליאן רעד. שיערה הבלונדיני התכהה לשחור, גופה ארך, עיניה הפכו לצבע שחור ומתחתם הופיעו עפעפיים כבדים.
אישה גבוהה ותמירה שניכר עליה שהייתה יפה בעבר הביטה בי בזלזול ונאנחה בהקלה, "טוב שחזרתי לעצמי…"
"מי…מי את?" שאלתי בחרדה.
היא הניפה את שרביטה לעברי. "שמי הוא בלטריקס, בלטריקס לסטריינג'."
לא ידעתי מי היא, לא רציתי לדעת מי היא. לא הבנתי בכלל מה קורה פה. היד הימנית כאבה לי עוד יותר והרגשתי את עפעפיי כבדים.
"איך…מה…ליאן…" גמגמתי.
"רק השתמשתי בגוף של הילדה הטיפשה," היא אמרה ברשעות. "שיקוי פולימיצי, ילדה." היא ענתה שראתה את הבלבול על פניי.
"את פגעת בה?" שאלתי בכעס.
היא חייכה. "זה לא משנה עכשיו. מספיק עם הדיבורים," הפעם התקרבה אליי עוד יותר. "איפה השרביט שלך?" המבט בעיניה הפך רעב.
"הוא לא פה! אני נשבעת!" אמרתי בפחד.
היא התקרבה עוד יותר וכיוונה את השרביט אל אפי. "לא כדאי לך אפילו להסתבך איתי."
חיטטתי בכיסיי למרות שידעתי שהשרביט לא שמה. בכלל לא זכרתי איפה שמתי אותו.
"הוא לא פה, באמת."
היא ירתה בי קרן אדומה, הרגשתי את הדם הדביק זורם על לחיי.
"אל תשקרי, אני יודעת שהוא פה!" היא אמרה בטירוף והמבט בעיניה היה מטורף לגמרי. "תני לי, אני אבדוק!"
היא דחפה את הידיים הלבנות שלה בגסות אל כיסיי וחיטטה בהם.
"איפה החבאת אותו?" היא שוב שלחה את שרביטה אל פניי. "גלי לי!"
"אני באמת לא יודעת!" התחלתי להתייפח.
"תפסיקי לבכות ותעני לי!"
אבל לא יכולתי להפסיק. ראיתי את כל חיי עוברים אל נגד עיניי. חשבתי על אמי, שעוד כלואה איפשהו ובוכה גם. חשבתי על מיה, החברה הכי טובה שלי. חשבתי גם על מגי ולוסי, חשבתי על כל החברים שלי…
ואז, בלטריקס נרתעה ממני משום מה. כשהבטתי בה ראיתי שידה מכוסה בכוויות.
"מה עשית לי?" היא דרשה לדעת.
"לא עשיתי דבר!" התגוננתי.
היא התרחקה ממני עם מבט שנאה על פניה, בעוד היא משפשפת את ידה.
"זנב-תולע!" היא קראה בקול כועס.
דלת המרתף נפתחה שוב. איש שמנמן ונמוך נכנס בה. הוא החליק את פדחתו והביט בעיניים מימיות ונבהלות על בלטריקס.
"כ…כן בלטריקס?" הוא גמגם.
היא הסתכלה בי ובו לסירוגין, "תוציא את הטינופת הזאת מכאן."
"כ…כן."
הוא התקרב אלי ותפס בגסות ובמעט הססנות את היד הימנית שלי, שעוד כאבה מאוד.
"עזוב…לי…את…היד!" סיננתי בכעס.
בלטריקס שלחה לעברי עוד לחש וקולי השתתק. "תהיי ילדה טובה, שרלוט. ואל תדאגי, אנחנו עוד נחזור לבקר אותך." היא אמרה בחיוך זחוח. ושלחה אלי עוד לחש משתק לסיום.
*

ושוב, אני לבד, לא יודעת אפילו איפה אני.
היער סגר עלי משני הצדדים. לא ידעתי איפה אני. רציתי לחזור הביתה.
התקדמתי באיטיות אל תוך היער האפל. היד שלי המשיכה לכאוב והתנשמתי במהירות.
זהו, אני בטח אמות תוך כמה שעות מרעב, אף אחד לי יידע מה עלה בגורלי. חשבתי שוב על כל האנשים שאני והבת, זה גרם לי להתייפח שוב.
השביל המשיך להתפתל במהירות כמו נחש, עיניי עקבו אחריו עד שנעלם בחשכה.
לבסוף, צנחתי, לא הייתי מסוגל יותר.
הפעם הבכי שלי לא היה חלוש, אף אחד לא שמע אותי ולא ישמע אותי לעולם. מותר לי לבכות.
נצמדתי אל אחד העצים וחיבקתי את ברכיי. הרגשתי בדיוק כמו באותו יום שבו כל היספור החל להתגלגל. ביום שבו פגעתי בליאן.
לא יכולתי להאמין שכל הסיפור המטורף הזה התגלגל מדחיפה קטנה אחת.
ועכשיו אני רואה איפה אני נמצאת, בתוך בור שחור מלא בבלבול.
למה בלטריקס התרחקה ממני? איך הצלחתי לעשות לה כוויות כאלה? מה אני בעצם אעשה עכשיו?
תישארי פה, זה מה שענה לי קול בראשי.
בלית ברירה, התקפלתי ושכבתי על הדשא, עצמתי עיניי וחיכיתי לבוקר.
אחרי כמה זמן קמתי, השמיים נשארו שחורים לגמרי כאילו נרדמתי רק לפני כמה דקות. למעשה, זה אפשרי, לא היה לי בכלל שעון כדי שאוכל לבדוק מה השעה.
הרכנתי ראשי והרגשתי את החור בבטן, גם מחוסר מזון וגם מעצב.
"שרלוט…"
הקול נשמע קרוב אלי, המשכתי להרכין את ראשי.
"לך מכאן, מי שלא תהיה." קולי נשמע עמום.
הצעדים הפעם נשמעו קרוב יותר, לא ידעתי אם זה חבר או אויב, גם לא היה אכפת לי.
יד רכה הונחה על כתפי, הרמתי את ראשי באיטיות רבה ועיניי נפקחו לרווחה למראה עיניו הכחולות הסורקות של דמבלדור.
"פרופסור דמבלדור? מה אתה עושה כאן?"
הוא קם במהירות מפתיעה, הוא נראה זוהר כמו רוח רפאים על רקע היער השחור.
"בואי, שרלוט, אנחנו הולכים." הוא לא ענה לשאלתי.
קמתי במהירות והוא תפס בידי השמאלית בידו הבריאה.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"אנחנו הולכים להוגוורטס," הוא לא הביט עלי. "אני משוכנע שמגיעות לך כמה תשובות."
ובמהרה, נעלמנו, משאירים אחרינו את היער האפל.