תהנו מהפרק חברים וחברות ;)) ותודה לuser וספיר שמגיבות ועוקבות אחרי כל פרק!! אוהבת אתכן ♥♥

Who Am I פרק 14

06/08/2014 899 צפיות 2 תגובות
תהנו מהפרק חברים וחברות ;)) ותודה לuser וספיר שמגיבות ועוקבות אחרי כל פרק!! אוהבת אתכן ♥♥

לבסוף הבנתי שאף אחד לא ייקח אותי. לא אמא שלי שנחטפה, לא ה"דוד והדודה שלי גרים באירלנד שנמצאת בשוויץ,'" ולא אף אחד אחר.
אז למה אני עומדת פה כבר כמעט שעה ומביטה בחוסר טעם בקיר הכניסה לרציף?
התשובה הייתה בלבי, קיוויתי שמישהו ייזכר בי וייקח אותי. לא משנה מי, העיקר מישהו. מישהו חי ונושם.
*
"שלום."
קולי הדהד במעמקי הבית הנטוש. נראה היה שהאור יצא ממנו, קרני השמש הסתננו בקושי מהחלונות המוגפים בווילונות, אבק רבץ על רוב הרהיטים שלא נוקו כבר זמן רב, והריח הנקי שליווה אותי בכל מקום בביתי נדף כהרף עין.
טרקתי את הדלת והנחתי את המזוודה ובכלוב על הספה.
"מישהו בבית?" שאלתי בתקווה.
שום קול לא ענה לי. אני לא מבינה שבכלל ציפיתי לאיזשהו קול בבית השומם הזה.
התיישבתי על הספה, ענני אבק עלו ממנה וגרמו לי להשתעל ולדמוע. לא רק מאבק, אלא גם מגעגוע לאמי.
הבטתי על התמונה הממוסגרת הגדולה שהייתה תלויה מולי ומצופה בשכבת אבק. אמי ואני עמדנו שם, אמא שלי חייכה חיוך גדול ושיערה השטני נח גלים, גלים על גבה.
לידה עמדתי אני, בת שבע, עיניי הירוקות נצצו משמחה ושיערי השטני לא פחות משל אמי נח על כתפיי במעט רישול.
בתמונה היה חלק ריק, החלק שידעתי שאמור היה לעמוד שם אבי. אבל הוא לא שם, הוא מת.
רק עכשיו באמת הבנתי כמה אני זקוקה לו.
*

"אין כאן משהו נורמלי?!" צעקתי בתסכול.
הייתה זאת שעת ערב מאוחרת, בטני החלה לקרקר וידעתי שאני חייבת לאכול משהו כדי לשרוד. פתחתי את המקרר, אבל שם נחו רק עגבנייה מעוכה וגבינה עבשה. נראה שאמא שלי שכחה לקנות משהו לפני שנחטפה.
אז בלית ברירה החלטתי קודם כל לבדוק בספרי בישול. מעולם לא הצטיינתי בבישול, (ואת זה אתם יכולים לשאול את המורה לשיעור כלכלת בית שנלקחה לבית חולים עקב אכילת אחת מעוגיות השוקולד שלי. הרופאים חשדו שהכנסתי לשם בטעות רעל במקום סוכר.) אבל חשבתי שאולי תמיד אפשר לנסות ולהשתפר.
מתכוני עוגות למתקדמים
לא,
ארוחות רומנטיות, להפתיע את הגבר!
לא ידעתי שאמא שלי רצתה להפתיע גברים.
ירוק, צהוב ואדום. ספר הבישולים השלם של ירקות.
איכס, ממש לא!
מאפים קלים להכנה.
מושלם. אני מקווה שזה באמת קל להכנה כפי שכתוב על הכריכה.
הוצאתי את הספר שנדחק בין כל ספרי הבישול. כעבור כמה שניות, מצאתי את עצמי קבורה מתחת לכל הספרים שהיו על המדף.
"נו, באמת!"
יצאתי בקושי מכל הערימה. החדקתי כמה ספרים כדי לדחוף אותם בחזרה למדף, אבל משהו משך את מבטי.
זה היה הספר היחיד שנשאר על המדף, בעצם, זו הייתה מחברת שמישהו ניסה להדביק עליה בגסות כריכה של ספר הבישול כדי להסוות אותו, בין כל הקרעים הבחנתי שזאת מחברת סגולה.
קראתי את העטיפה שהתקלפה וזרקתי אותה לרצפה. סילקתי את האבק שרבץ על היומן וארבע אותיות זהב בכתב מסולסל בהקו מולי.
יומן
יומן? מי במשפחה שלי כתב יומן?
מתעלמת מכל הבלגן סביבי, התיישבתי על הרצפה המאובקת ופתחתי את הכריכה, על חלקה הפנימי היו כתובות מילים באותו הכתב המסולסל:
זהו יומנה של סמנת'ה גוונדלין סמית'.
הדברים הכתובים בתוכו הם פרטיים בהחלט ואין לעיין בהם.
כמובן, חוץ מהכותבת, שזוהי אני.
ליטפתי את האותיות השחורות בעדינות. הייתי בטוחה שאמא שלי הייתה מרשה לי לקרוא את זה.
עברתי לעמוד הראשון בו הכתב המסולסל נראה נרגש, ועד מהרה שקעתי בתוכו…

– הבזק לאחור-
סמנת'ה סמית ישבה על הספסל בפארק. זה היה בשבילה עוד יום שלישי רגיל. התינוק של השכנה שכב לידה בעגלה ונמנם. היא בינתיים סקרה את הפארק עם האנשים הצוהלים במבטה הירוק.
התינוק החל לבכות, סמנת'ה הרימה אותו מהעגלה ונענעה אותו בעדינות.
משהו תפס את עיניה בזמן הנענועים, בין כל האנשים הלבושים בבגדי קיץ קצרים בצבעים עזים עבר גבר עטוי בגלימה שחורה דקה שנראה היה שהציקה לו. סמנת'ה הופתעה, מדוע שהאיש ילבש גלימה כזאת ביום חם שכזה?
"סליחה אדוני," היא אמרה, בעוד התינוק נרגע על כתפה. "אתם מצלמים פה סרט?"
האיש נעצר והביט בה בהפתעה קלה.
"לא, מדוע את חושבת כך?" הוא הרים גבה.
"ובכן," סמנת'ה הייתה נבוכה. "חם היום, ואני חושבת שאדם שפוי ילבש ביום כזה בגדים קצרים."
הגבר סקר את מבטו והבחין באנשים העטויים בבגדי הקיץ.
הוא פנה ללכת משם, אבל משהו עצר אותו. הוא הביט שוב בסמנת'ה, בעניין.
"קרה משהו?" שאלה סמנת'ה.
"התינוק פלט עלייך."
היא הסתובבה והבחינה בכתפה המכוסה ברירו של התינוק, שעוד נח על כתפה.
"ג'יימי! נו, באמת…" היא חיטטה בכיסי הג'ינס שלה בחיפוש אחר מטפחת. לפתע, היא קלטה שהגבר עמד מולה עם מטפחת בידו.
"הרשי לי."
הוא ניקה את כתפה בעדינות, משהו בתנועות ידיו סחרר אותה. היא הביטה על הגבר בחיוך.
"זהו," הוא זרק את המטפחת לפח האשפה הקרוב. הוא בא להמשיך בדרכו אבל סמנת'ה עצרה אותו שוב.
"אני רואה שחם לך," היא בחנה את אגלי הזיעה שנקוו במצחו. "אולי תבוא אל ביתי לשתות כוס לימונדה צוננת?"
"בשמחה." הוא הגיב בחיוך קטן.
היא הניחה את ג'יימי בעגלה. "אני רק אחזיר אותו אל השכנה, היא בטח חזרה ממסע הקניות השבועי שלה."
האיש הביט בה בחשדנות. "התינוק הוא לא שלך?"
"שלי? מה פתאום. בכלל לא התחתנתי, אמא שלי כל הזמן לוחצת עלי למרות שאני עוד צעירה." היא דיברה על אמה במרירות.
הגבר חייך שוב. סמנת'ה דחפה את העגלה בעוד הגבר ממשיך לצדה-

טריקה בדלת קטעה את קריאתי. הסתכלתי בחשדנות בחושף אבל לא ראיתי דבר.
צעדים הדהדו והתקרבו לעברי. קמתי והתחבאתי במהירות מאחורי ארון המטבח.
מול אור המנורה הקטן שהיה מונח על השולחן נראה פרצוף מצולק ושיער בלונדיני ארוך. לא האמנתי למראה עיניי.
"לי…ליאן?" שאלתי בתדהמה.
היא החזיקה בידה מקל. היא מלמלה משהו ואור אדום הציף את החדר.
ליאן הסתכלה על שרלוט המעולפת בפרצוף מרושע ולחשה בחיוך, "חלומות מתוקים, שרלוט."


תגובות (2)

:O
תמשיכי ♥^♥ אהבתי את הפרק

06/08/2014 20:20

היי, לא משאירים את הקוראת המסורה שלך במתח כזה!
אני דורשת המשך ומייד. (בבקשה?)

06/08/2014 22:57
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך