Who Am I – פרק 13

כמו שהבטחתי ;) קריאה מהנה!
פרק 13
חופשה. חופשה זאת מילה כל כך יפה, חופשה מסמלת חירות, חופש, שחרור, בן אדם יכול להיות חופשי.
בשבילי היא מסמלת, כמובן, חופשה מהלימודים. ובעיקר, מפוטר.
בכל פעם שחלפתי על פניו במסדרון הוא עצר אותי. הוא היה מביט בי באותו מבט מתחנן ושואל, "שרלוט, את בטוחה שאת לא זוכרת?"
ואני, כמנהגי, הייתי אומרת בפעם המי-יודע-כמה בכעס, "לא, פוטר. אני לא זוכרת."
הוא היה מביט בי בחשדנות וממשיך בדרכו עם החבורה המוזרה הזאת שלו.
מצד אחד הרגשתי שאני עושה טעות. מה אם הילד הבלונדיני הזה מתכנן משהו נורא? אולי כן הייתי צריכה לספר לו?
אבל מצד שני, שהצדיק אותי, אמר שפוטר המנופח הזה לא צריך לדעת הכל.
טוב, מובן שבחרתי בקול שהצדיק אותי הכי הרבה.
ירדתי במדרגות עם המזוודה הכבדה שלי והכלוב עם הינשוף שלי, שמחה סוף סוף לעזוב את המקום הלא שפוי הזה.
"היי שרלוט! חכי לי!" נשמע קולה של מיה במעלה המדרגות.
לא היה לי כוח לכל הדיבורים שלה, שבטוח יכללו את פוטר בשיחה. לכן, התחלתי להתקדם במהירות והתיישבתי על הדשא. מיה באה אחרי לאחר כמה דקות. כועסת.
"למה לא חיכית לי?" היא שאלה בזעף.
שתקתי.
היא התיישבה לידי ושיחקה בצמידיה. "אז איפה את תהיי בחופשה?" היא שאלה בקול חלוש מעט.
"אצל דודה שלי, באירלנד." שיקרתי. לא רציתי שמישהו יידע שאני מתכוונת לבלות את כל החג לבד בבית (במיוחד לא מורה מהוגוורטס כי היו משאירים אותי במקום המטורלל הזה במשך כל החג.) אז התאמנתי על השקר הזה עד שראיתי שהוא יוצא לי בטבעיות.
"אירלנד," היא מלמלה. "זה ממש רחוק! איך תגיעי לשם?" היא נשמעה מופתעת.
"אממ, מטוס."
"מטוס? מה זה?" היא כיווצה מצחה.
נאנחתי. זה כל כך קשה להיות חברה של בת לקוסמים.
"לא משנה. איפה את תהיי בחופשה?"
"בבית שלי-" היא התחילה, אבל צעקתה של מקגונגל קטעה אותה, "תלמידי השנה הראשונה לפה!"
אני ומיה התקדמנו יחד עם כל התלמידים אל מחוץ לשערי הוגוורטס. שם, עמדה מקגונגל עם עיני הנץ שלה.
"תחנת הוגסמיד אינה רחוקה מפה. אני משוכנעת שתצליחו ללכת לשם ברגל."
יופי, עכשיו מצפים ממני להפגין את "כישרונותיי" האתלטיים.
השתרכתי באיטיות אחרי כל התלמידים שפטפטו בעליזות. באמצע הדרך הסתובבתי והסתכלתי שוב על הטירה.
צביטה קטנה ולא מובנת, יכול להיות שאני באמת אתגעגע למקום הזה?
הסכמתי להודות ביני לביני שכן.
כשהגענו לרכבת אני, מיה, מגי ולוסי תפסנו לנו את אחד התאים שנמצאים בסופה של הרכבת, טרקנו את הדלת במהירות והתפרקנו על המושבים.
השתררה שתיקה מביכה, הבנות לא דיברו כפי שקיוויתי. הבטתי במבוכה מעבר לחלון כשהרכבת החלה להאיץ.
מיה שברה את השתיקה בכך שהוציאה קלפי טאקי מכיסה וקראה, "רוצות לשחק טאקי מתפוצץ?"
"טאקי- מה?" שאלתי בהרמת גבה.
"אה, כן, את לא יודעת לשחק בזה. בכל מקרה, המטרה של המשחק היא-"
אבל היא נקטעה על ידי רעש גרירת דלת התא. מיה אחזה את הקלפים חזק, אני נעמדתי בכוננות. מולנו, עמד פוטר.
מיה גמגמה והפילה את כל הקלפים שלה על הרצפה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בכעס ושילבתי ידיי.
"אני צריך לדבר איתך," הוא אמר, בזמן שמיה התאמצה לאסוף את כל הקלפים שהחלו לעלות באש כשנגעו ברצפה. "בפרטיות, בבקשה."
"בסדר." זקפתי גבה ויצאתי אותו החוצה, משאירה את מיה נרגשת בתא ואת מגי ולוסי המומות.
התקדמתי איתו יחד לקצה המסדרון, שם כמעט ולא היו אנשים.
"תקשיבי, שרלוט-"
"פוטר," קטעתי אותו. "אני יודעת מה תשאל. על החדר הזה. אז תקשיב לי, בפעם המיליון ואחת אני לא-"
"לא," הפעם הוא קטע אותי. "אני לא רוצה לדבר איתך על זה."
הבטתי עליו עם גבות מורמות וסקרנות. "אז על מה רצית לדבר איתי?"
הוא נאנח והיישר אלי את מבטו הירוק.
"איפה את תהיי בחופשה?" הוא שאל שאלה שממש לא ציפיתי לה.
"אממ, בבית. כלומר, בבית של דוד שלי משוויץ- אממ, כלומר בבית של דודה שלי מאירלנד." המילים התבלבלו בפי. נשמעתי ממש לא משכנעת.
"מה?" הוא כיווץ מצחו.
"בבית של הדוד והדודה שלי שנמצא באירלנד שנמצאת בשוויץ."
אוקי, זה היה ממש הברקה מטומטמת. אבל להגנתי זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
הוא חייך חיוך קלוש. "אל תנסי לשקר לי."
נאנחתי. "טוב, אני אהיה בבית לבד. זהו, זה מה שרצית לשמוע?"
"לא בדיוק."
"בכל מקרה," נשענתי על הקיר. "מה אתה רוצה?"
הוא נטל את כפות ידיי בידידות ואחז בהן. הרגשתי איך אני מסמיקה כמו עגבנייה ומיד עטיתי על פניי פרצוף אדיש.
"מה אתה-"
"זה לא יהיה לך טוב להיות בבית לבד." הוא אחז בידיי בחוזק כי ניסיתי להרפות ממנו.
"זה המצב," אמרתי בקול זועף מעט. "ואתה לא תוכל לשנות זאת."
"למה את לא נמצאת אצל החברה שלך, נו, איך קוראים לה… אממ, מליסה?"
"מיה!" משכתי את ידיי ממנו. "וחוץ מזה, למה להפריע למשפחה שלה? אני לא ילדה בודדה כמוך שצריכה טובות מאנשים אחרים ומטילה עליהם מעמסה!"
ראיתי שזה פגע בו. הוא שמר על הבעה קשוחה ונראה אטום וכועס. הגזמתי יותר מידי.
"פוטר-"
אבל הוא הרים את ידו כדי להשתיק אותי. הוא הוציא פיסת קלף מכיסו ועט נוצה ושרבט משהו. לאחר מכן, הגיש לי אותו.
"מה זה?" אחזתי בפיסת הנייר, שם הייתה רשומה כתובת.
"הכתובת של המשפחה שאהיה בה," קולו היה כעוס ופגוע. "אם תצטרכי עזרה את יכולה לטרוח ולכתוב לילד המפונק שמטיל עליהם מעמסה."
הוא הסתובב וצעד בכעס אל התא שהיה ממש לידינו. שם, שני החברים שלו, הג'ינג'י הגבוה והילדה בעלת השיער הנפוח הביטו בו ובי בסקרנות.
*
גלגלי הרכבת חרקו ברעש נורא כמו תמיד. ישבתי מול החלון והבטתי אל עבר המשיים הזרועים בכוכבים.
"שרלוט, בואי, הרכבת עצרה."
הבטתי במיה שנראתה מאושרת. היא בטח ממש שמחה לפגוש שוב את המשפחה שלה.
נטלתי את המזוודה הכבדה ואת הכלוב וירדתי אל הרציף.
משפחות רבות עמדו ברציף וקיבלו את פני ילדיהם בברכה. פה אבא פרוע את שיער בנו, פה אמא עוטפת את בתה בחיבוק, פה משפחה מאושרת שמחבקת את הילדים…
ורק אני עמדתי כמו בול עץ ברציף. כאילו מחכה שמישהו דמיוני יאסוף אותי.
סקרתי את הרציף ומבטי נתקל בפוטר, שצעד יחד עם חברו הגבוה אל משפחה גדולה בעלת שיער ג'ינג'י בוער. ניחשתי שזוהי המשפחה של החבר שלו.
ושוב יש לי צביטה בלב למראה המשפחה המאושרת.
פוטר הסתובב אלי והביט בי במבט נוקב. נוקב, אבל מעט עצוב.
*
הארי הסתכל על שרלוט ממרחק, הוא היה עצבני על מה שאמרה לו וגם על שלא הסכימה שיעזור לה. אבל הוא הרגיש מן עצב מסוים.
"הארי," רון מרפק אותו בצלעות. "אנחנו הולכים."
"כן, אני בא."
רון עקב אחרי מבטו והרים גבה שנתקל בדמותה של שרלוט.
"תגיד, מה יש לך מהילדה הצוציקית הזו?" הוא שאל את הארי. "כל הזמן אתה מדבר איתה ומסתכל עליה. מה התאהבת בה?"
"לא," הארי אמר בעצבנות. "סך הכל הצעתי לה עזרה."
"והיא לא הסכימה. לא נורא, ידידי אהבה היא נכזבת." הוא הרים יד ופרע את שיערו של הארי בעידוד.
הוא התנער ממנו בכעס. "לא חשוב, בוא נלך."
רון שוב הביט על שרלוט. "אתה יודע, היא באמת ניראת לא רע, אני מבין למה התאהבת בה."
"צריך להגיד לך שוב? אני לא מאוהב בה!" אמר הארי בכעס. "וחוץ מזה, עשה טובה ותפסיק להסתכל עליה, יש לך חברה. שכחת, רוני-פוני?"
הוא קפא בפתאומיות והביט על הארי בפרצוף זועם.
"אל תזכיר לי…" מלמל רון בזעף והתרחק לכיוון היציאה.
הארי ידע שהוא לא מאוהב בשרלוט, הוא מאוהב במישהי אחרת, ובכלל לא נעים לו להודות בזה. במיוחד לא בפני רון.
הארי יצא החוצה בעקבות משפחת וויזלי, הוא ידע שזו תהיה חופשה נהדרת, לא פחות מהקודמות לה.
אבל המראה של שרלוט העומדת ברציף לבדה גרם לליבו להמשיך לכאוב.