Who Am I פרק 11 – פאנדום הארי פוטר

מבטיחה עכשיו באמת להמשיך לעדכן.
אז למי ששכח הפאנפיק מבוסס על הארי פוטר ורשמתי אותו יחד עם חברה וחשבתי שיהיה נחמד לפרסם אותו פה. ממליצה לקרוא את הפרקים הקודמים כדי שתבינו על מה מדובר.
קריאה מהנה ♥

פרק 11

אחרי שסוף סוף נגמר היום וקיבלנו שיעורי בית רבים (כמו תמיד) חששתי שאני עלולה להתמוטט. ברצינות, הייתי כל כך עייפה שהייתי מוכנה אפילו לישון באמצע המסדרון.
מאז הריב בינינו, מיה ואני לא מדברות כלל. היא הקפידה שלא לשבת לידי בשיעורים, כל פעם שהייתי מתלוננת על הבגדים שהיא פיזרה בחדר, היא הייתה קופצת שפתיה ולא אומרת דבר.
במקום לבלות יחד מצאתי את עצמי לבד, היא עצמה הייתה בחברת לוסי ומגי, שגם הן התעקשו לשמור ממני מרחק.
שיצאתי מכיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל הרגשתי כמו ציפור שיצאה לחופשי מכלוב ברזל גדול. ידעתי שההרגשה הזאת לא תהיה לזמן רב. במיוחד לא בעונש של סנייפ.
חזרתי לחדר המועדון שאני מהרהרת בעונש שהוא ייתן לי. משהו מגעיל למדי, אני מניחה.
כשנכנסתי אל חדר המועדון, תלמידי השנה הראשונה קיבלו אותי. הם טפחו על כתפיי, שיבחו אותי על ההתחצפות לסנייפ ועודדו אותי לקראת העונש, הרגשתי קצת יותר חזקה. כלומר, עד שראיתי את מיה שהצרה את עיניה והביטה בי בתיעוב.
ידעתי שבסופו של דבר אצטרך להצטער בפניה, כמה זמן נוכל עוד להיות ככה? אבל ההערות הארסיות שלה וההסתודדויות עם מגי ולוסי די הכניסו אותי לספק בקשר לזה.
עליתי אל החדר שמבטי התלמידים מלווים אותי. כשנכנסתי לחדר זרקתי את התיק על המיטה ונשכבתי. הייתי ממש מותשת.
עצמתי את עיניי והקשבתי לציוץ הציפורים. החיים ממש לא קלים פה, חשבתי לעצמי, למה בכלל באתי לפה? אולי הייתי צריכה להישאר בבית יחד עם אמא שלי. מעניין מה היא עושה עכשיו…
אמי לא שלחה לי מכתבים כבר כמעט חודש, זה די הטריד אותי. תהיתי אם קרה לה משהו.
עצמתי את עיניי ושקעתי בתרדמה…
ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ
תנו לי לישון בשקט…
ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ
די כבר…
ביפ, ביפ, ביפ, ביפ, ביפ

אוף, נאנחתי בשקט. השעון שכיוונתי לשעה שמונה ציפצף בקול רם. התיישבתי על המיטה והבטתי בו בעיניים חצי עצומות.
מה?! זה לא יכול להיות, החזקתי את השעון בידיי, איך השעה יכולה להיות שמונה וחצי?!
בשיא המהירות קפצתי מהמיטה ורצתי עם הבגדים המקומטים שלי אל חדר המועדון ודרך החור של האישה השמנה, שצעקה אחרי בכעס על חוסר הנימוס.
הצצתי בשעון, השעה שמונה ארבעים וחמש. נפלא, חשבתי לעצמי במרירות, יהיה לו עוד תירוץ להוריד לגריפינדור נקודות. (לא שכל כך אכפת לי מזה)
בכל קומה שירדתי הרגשתי את הטמפרטורה צונחת. הצטערתי שלא לקחתי ז'קט.
חלפתי על פני כל קירות האבן החשופים עד שסוף, סוף, הגעתי למשרדו של סנייפ. הדלת הייתה סגורה. דפקתי עליה בעדינות.
ראשו של סנייפ הציץ מן הדלת. כבר אמרתי שאני שונאת אותו?
"איחור של ארבעים וחמש דקות, סמית'. ארבעים וחמש נקודות מגריפינדור ותשמחי שזה לא יותר."
ממש קבלת פנים מסבירת עיניים, חשבתי לעצמי, בזמן שגררתי את רגליי אל המשרד.
זה היה המשרד הכי מגעיל שראיתי אי פעם. על הקירות היו מדפים עמוסי צנצנות שהיו בהם את הדברים הכי מגעילים שראיתי. (ואני מעדיפה לא לפרט עליהם)
"ובכן, אז מה העונש שלי?" שאלתי. "אדוני." הוספתי במהירות.
" או, כן ,סמית', זה החלק ה-כ-י אהוב עלי." הוא אמר בחלקלקות, גלימתו השחורה הקבועה נשרכה אחריו שניגש אל אחת המגירות.
"שבי." הוא פקד אל כיסא רעוע ומלוכלך למראה ליד שולחן קטן. בלית ברירה התיישבתי.
"אוקי," הוא חזר עם ידיים עמוסות בתיקיות צהבהבות. "אלה תיקיות עם כל שמות תלמידי סלית'רין שהיו אי פעם בהוגוורטס. מכיוון שהתיקיות ניזקו עם השנים עלייך לכתוב את כל השמות מחדש." הוא הניח את הערימה הגדושה בתיקיות על השולחן, שנראה היה כהולך להתפרק תחת העומס.
"וזכרי, סמית', אם לא תסיימי את זה היום, תצטרכי גם להגיע מחר, וביום שאחריו, וביום שאחריו, ואם לא תגמרי את זה השנה תאלצי להמשיך את זה גם שנה הבאה."
העיפרון בידי כמעט נשבר מזעם. זה היה העונש הכי לא הוגן בעולם. פתחתי את פי כדי להגיד לסנייפ מה בדיוק אני חושבת על זה שלפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"תתחילי לעבוד." הוא רשף, ניגש אל הדלת ופתח אותה. רכנתי מעל הדפים, מציצה מדי פעם אל סנייפ.
"דראקו, מה אתה עושה כאן?" נשמע קולו של סנייפ, מעט מופתע.
מסוקרנת, סובבתי את ראשי כדי לראות עם מי הוא מדבר. אבל הוא הסתיר את הזר בגופו.
"אני צריך להגיד לך משהו." נשמע קול של נער מבעד לדלת.
"לא עכשיו, דראקו, יש לי ילדה במשרד-"
"לא אכפת לי, זה משהו דחוף."
סנייפ נאנח. "הסכמת לקבל את עזרתי?"
"לא, כל מה שאני רוצה להגיד לך הוא שתפסיק כבר לדחוף את האף שלך לעניינים שלא שלך."
זזתי מעט עם הכיסא, מבעד לרווח שלא כיסה גופו של סנייפ ראיתי ילד בלונדיני שהסתכל על סנייפ בכעס.
"אתה יודע שנדרתי עם אמך-"
"וזה לא אכפת לי!" הילד צעק. "הוא הטיל את המשימה עלי! פעם אחת לא תקבל את התהילה, זה כל כך משנה לך?"
"דראקו, תהיה בשקט-"
אבל מה שקטע את סנייפ הפעם לא היה דראקו, אלא אני. בזמן שזזתי עם הכיסא כדי לראות את הנעשה נפלו כל התיקיות מהשולחן אל הרצפה.
השתררה שתיקה מלחיצה. סנייפ ניגש אלי.
הוא לא אמר דבר, אבל ראיתי את הכעס בוער בעיניו.
"את לא מספרת לאף אחד מה שקרה כאן." עיניו השחורות רשפו בכעס
"אני כן אספר," אמרתי, די מופתעת מהאומץ של עצמי. "אני לא יודעת מה אתה רוקם פה אבל אני אספר לפרופסור דמבל-"
אבל לפני שהספקתי לגמור את המשפט סנייפ הוציא את שרביטו, מילמל משהו והכל נהיה שחור.
*

לבן, הכל לבן. איפה אני? אני נמצאת בגן עדן?
הכל היה מטושטש מסביב, רק אחרי כמה דקות הכל התייצב מול עיניי וגילית שאני במרפאה.
"שרלוט…" נשמע קול לידי.
סובבתי את ראשי. להפתעתי, מיה ישבה לידי.
"מיה? שאלתי בבלבול מוחלט. "מה את עושה פה?"
דמעות בצבצו בין עיניה, היא עטפה את ידי בידה החמה.
"מה קרה כאן? למה אני פה?"
מיה הנידה בראשה. "אני לא יודעת בדיוק מה קרה, אבל בחדר המועדון סיפרו שמצאו אותך מעולפת במשרד של סנייפ. מה קרה?"
ניסיתי להיזכר מה קרה, משום מה, לא זכרתי דבר.
"אין לי מושג," הנדתי בראשי. "אני לא זוכרת דבר."
שתיקה השתררה בינינו, עכשיו או לעולם לא, חשבתי לעצמי.
"מיה," לחשתי, היא הביטה בי בבהלה. "תקשיבי, אני מצטערת על כל מה שהלך עם הקווידיץ' ופוטר והתפקיד וכל זה. אני ממש מצטערת שהייתי מגעילה אלייך בזמן האחרון."
מיה הנהנה בראשה. "אני סולחת, אני גם התנהגתי ממש מגעיל. חוץ מזה, זו הייתה מריבה ממש מטופשת."
"בגלל פוטר הדבילי הזה."
"נו, תודי שהוא די חמוד…"
"אין מצב. טוב, אני חושבת שאני אלך לישון." הסתובבתי אל צד שמאל. "לילה טוב."
"לילה טוב." קולה של מיה נשמע עליז בזמן שיצאה מן המרפאה.
עצמתי עיניי ושקעתי אט, אט בתרדמה…

"לא!" נשמעה צרחה קורעת לב. "בבקשה, תעזבו אותי!"
פקחתי את עיניי במהירות. מצאתי את עצמי במקום מוזר. קירות אבן הקיפו אותי וכמעט ולא היה אור מסביב.
"הצילו!" נשמעה שוב הצרחה. הסתובבתי במקום כדי לאתר את הצועק, שנשמע לי ממש מוכר.
קול נפץ נשמע מאחד הכיוונים, לבי קפץ במקום. התקדמתי במהירות אל עבר מקום הרעש,
מצאתי דלת.
במהירות הבזק פתחתי אותה. החדר שנכנסתי אליו היה חשוך וקר לא פחות מקודמו, הסתובבתי במקום עד שמבטי נתקל באדם שישב על הרצפה. לבי החסיר פעימה.
זו הייתה אמא שלי.
עיניה היו גדולות ושותתות כלי דם, שיערה היה מבולגן וחסר חיים, בגדיה היו מונחים ברישול על גופה. היא הביטה בעיניים ענקיות מסביב, בפחד.
"אמא," לחשתי, התקרבתי אליה אבל היא נסוגה לאחור.
"די כבר," היא בכתה. "תצילו אותי!"
"אמא, הכל יהיה בסדר, אני אציל אותך. בואי." אמרתי בהתחננות, אבל היא לא שמעה אותי.
היא התכרבלה אל תוך תוכה וייבבה, זה היה מזעזע.
ניסיתי לתפוס בידה, אבל הרגשתי כאילו אני מחזיקה אוויר.
"שרלוט…" היא מלמלה בפחד. "שרלוט שלי…"
"אני כאן אמא," אמרתי, למרות שידעתי שהיא לא שומעת אותי. "בבקשה אל תדאגי."
לפתע, הדלת בשנכנסתי דרכה אל הדלת נפתחה, נראה הבזק אור כחול והתעוררתי בבהלה כשבכייה של אמי מהדהד בראשי.