Who Am I פרק 10 פאנפיק על הארי פוטר

לא שכחתי אתכם אנשים, הייתי פשוט ממש עסוקה בזמן האחרון.
אז לכל מי ששכח הפאנפיק מבוסס על הספר הארי פוטר ורשמתי אותו יחד עם חברה שלי וחשבתי שיהיה נחמד לפרסם אותו פה.
ממליצה בחום לקרוא את הפרקים הקודמים בכדי שתבינו על מה מדובר

קריאה מהנה ♥

פרק 10
חזרתי אל מגרש הקווידיץ' השומם וחיפשתי את השרשרת בכל שעות הערב, ללא הצלחה.
אובדן השרשרת גרם לי לדיכאון, אפילו שאמא שלי שלחה לי מכתב תשובה למחרת עם ינשוף חום יפהפה בעל עיניים שחורות מבריקות(נראה שהבינה את הרמז ה"דק") לא התעודדתי.
בינתיים, מיה שוחררה מהמרפאה שידה השבורה חזרה למצבה המקורי. אפילו זה לא הצליח לעודד אותי.
"קדימה, שרלוט, בואי נצא החוצה לטייל." מיה ניסתה לשכנע אותי.
"לא תודה, מיה. חוץ מזה, אני צריכה ללכת לספרייה."
מיה הייתה נועצת בי מבטים חשודים, אבל לא ממשיכה לשאול.
החיפוש אחרי אבא שלי בספרים דרש ממני את כל מאמצי והזנחת שיעורי בית ושעות שינה. כבר בשבוע השישי בהוגוורטס היה לי הררים של שיעורי בית. חוץ מזה,התחלתי להזניח את ההקשבה בשיעורים, עד כדי כך שפרופסור מקגונגל(שהיא ראש בית גריפינדור) הזמינה אותי לשיחה.
"שרלוט," היא סימנה לי לשבת על הכיסא מולה. "אני רוצה לדעת מה קרה לך בזמן האחרון."
"מה קרה לי?" שאלתי בהשתוממות. בכלל לא מודעת לסימנים הסגולים סביב עיניי ולשיערי הפרוע.
"ובכן, נראה שהתחלת להזניח את שיעורי הבית שלך ואת ההקשבה בשיעורים. מורים רבים החלו להתלונן עלייך, אפילו פרופסור סלגהורן, שאומר שאת מאוד חביבה עליו. נראה שגם את מזניחה שעות שינה." היא סקרה את עיניי ואת שיערי הפרוע.
"זה כלום, פרופסור." ניסיתי להחליק בעצבנות את השיער שהזדקר לכל עבר. "הכל בסדר איתי."
היא נראתה מעט מודאגת, מה שממש לא היה מתאים לה.
"אם ככה את אומרת, שרלוט, אני מאמינה לך." היא אמרה בהיסוס. "אבל אני מאוד אשמח אם תתחילי להתרכז בשיעורים, הוגוורטס הוא לא משחק ילדים." היא פסקה וסימנה לי לצאת.
"במיוחד לא בימים אלו." שמעתי אותה מלמלת לעצמה לפני שסגרתי אחרי את הדלת.
בפגישות הבאות של ה"סלג-סלבז" בזבזתי על ניסיונות כושלים לברר על אבי. במקום לשבת ולשמוע את סיפוריו ה"מעניינים" וה"מצחיקים" של סלגהורן על כל תלמיד לשעבר שלו הייתי מסתכלת על התמונות המתנועעות מאחוריו, של תלמידיו לשעבר.
לא ראיתי שם אף אחד בעל שיער שטני או עיניים ירוקות חודרות, כמו שלי.
הייתי כל כך מעוצבנת מכל האירועים שתקפו אותי: אובדן השרשרת, השיחה עם מקגונגל, שיעורי הבית הרבים הנותרים, מכישלון הגילוי דברים על אבי, וכמובן, חוסר שעות שינה.
*
"שרלוט!"
הייתי במגדל גריפינדור בשעות הערב, ניסיתי לקרוא את גזירי הנביא היומי המצהיבים שגנבתי מהארכיון בספרייה.
"שרלוט!" נשמע שוב הקול הקורא.
הסתובבתי ומצאתי מולי את מיה, שהתנשפה במהירות.
"שרלוט… שרשרת… הארי פוטר…"
"תדברי קצת יותר ברור," פיניתי לה את מקומי כדי שתרגע מעט. "אני לא מבינה דבר."
"הארי פוטר! הוא מצא את השרשרת שלך! תליון שכתוב עליו My love, לא?" היא שאלה בין ההתנשפויות.
"מה?!"
"מה שאת שומעת!"
התרחקתי ממנה רגע, מעקמת את אפי.
"צבוע אחד," אמרתי בזעם וקימצתי אגרופיי. "משחק אותה גיבור וגונב לי את השרשרת…"
מיה הפסיקה להתנשם והביטה בי במבט מלא גועל. "מה?! אין סיכוי שהוא גנב לך את זה!"
"מאיפה את יודעת?" יריתי. "את היית אז מאושרת בחסות הידיים שלו!"
היא הסמיקה בגוון בורדו שלא החמיא לפניה. אחרי כמה שניות הביטה בי בכעס. "בכל מקרה, הוא בדרך עכשיו כדי להחזיר לך אותה, את מתכוונת להגיד תודה?"
"תודה? את רוצה שאני אגיד תודה לגנב המלוכלך הזה?!" צעקתי, בכלל לא מתייחסת לאנשים סביבי שהביטו בי בהלם.
מיה הביטה בי שוב במבט הגועלי. "את צריכה ללמוד להגיד תודה לאנשים, שרלוט, או שלא ישארו לך חברים." היא פסעה אל עבר מעונות הבנות. המילה האחרונה שלה נתקעה בלבי כמו סכין. מי צריך אותה בכלל?
מיה צדקה. כעבור כחמש דקות הארי פוטר נכנס לחדר המועדון ובידו השרשרת שלי, כשאיתר אותי הוא פסע לעברי בחיוך קטן.
"שרלוט, נכון?" הוא שאל. הבטתי בו, מהנהנת בכעס. "מצאתי את השרשרת שלך אתמול במגרש הקווידיץ', היא הייתה זרוקה בדשא."
"מה היא עשתה אצלך בכלל?" התעלמתי ממה שאמר. "אני לא חושבת ששרשראות נופלות סתם כך."
"את רומזת שאני גנבתי את זה?" אמר הארי והביט בי, מופתע.
"אני לא רומזת, פוטר, אני בטוחה."
האנשים בחדר לטשו בנו מבטים. הארי הביט בי, עדיין מופתע.
"אני מבטיח לך, שרלוט, שאני לא גנבתי לך את זה."
"תוכיח!"
"אוקי," הוא הפנה אלי את עיניו, שהיו ירוקות וחודרות לא פחות משלי. "שאת רצת אלי בגלל חברה שלך, לא הייתה לי בדיוק הזדמנות לגנוב, נכון? אני החזקתי את החברה שלך בידיים שלי."
אופס, אולי הוא צודק.
"בסדר!" ניסיתי למצוא עוד הסבר שיוכיח משהו רע עליו. "אבל מי אמר שלא גנבת אותה אחרי זה?" שאלתי בכעס.
"ומתי היה לי בדיוק זמן? נשארתי במגרש הקווידיץ' למבחנים! את הלכת עם חברה שלך למרפאה!"
"טוב," אמרתי בשקט, נבוכה. "נראתה שאתה צודק."
"כן," הוא תופף על הספרים שהחזיק בידו, מבטו נדד אלי. "אני צריך ללכת. אה, דרך אגב, יש סיכוי שאת תוכלי לומר לחברה שלך, מילי או איך שלא קוראים לה, שלמרות התעופה הטובה שלה היא לא התקבלה לתפקיד רודפת? תגידי את זה בעדינות, טוב?"
הנהנתי. "מיה, אבל לא משנה."
פחדן, הוא ממש מפחד ללכת להגיד לה את זה.
הוא הנהן והתכוון ללכת.
"תודה," הוצאתי את המילים בקושי מגרוני. "תודה שהחזרת לי את השרשרת, פוטר."
הוא הנהן שוב. "אין בעד מה. ושרלוט," הוא הסתובב, בעוד האנשים בחדר עדיין לוטשים בנו מבטים נדהמים. "את יכולה לקרוא לי הארי."

ולמה בדיוק שאני אעשה את זה?

*
"זה לא פייר!"
מיה רקעה ברגליה כעס. "מה זאת אומרת הוא לא קיבל אותי? ולמה הוא לא אמר את זה בעצמו?"
"ובכן, אני מניחה שמר פוטר היה עסוק." המשכתי להציץ בספר הענקי, מיה עוד המשיכה להשתולל מאחורי. אני לא מבינה מה יש לה, נכנסתי לחדר ואמרתי לה ישר מה שפוטר רצה שאני אמסור לה. מה, זה לא היה בעדינות?
"אוך! שרלוט, תהיי פעם רצינית, טוב? אני לא מבינה למה את לא מנסה אפילו לנחם אותי."
הסתובבתי אליה בכעס. מביטה בפניה הזועמים. "מה בדיוק יש לי לנחם אותך? את טסת גרוע, סוף סיפור."
מיה הביטה בי במבט פגוע, היא התרחקה ממני ונכנסה למיטתה. מקפידה שלא להסתובב אלי.

*

"סמית'!"
הרמתי את ראשי במהירות מהשולחן, מטושטשת. אתמול בקושי ישנתי כי המשכתי בחיפושים הנואשים. הייתי עכשיו בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. הבטתי למעלה, סנייפ גהר מעלי.
"אממ… ירוק?"
קריאות צחוק נשמע בחדר, בעיקר בילדים מסלית'רין. הבטתי לידי, מיה צחקה. מאז שסיפרתי לה על החדשות היא שמרה ממני מרחק. נראה שהיא באמת נפגעה.
"כן," הוא הביט בי במבט מבשר רעות. "חמשת הסימנים לאדם זאב זה ירוק, פשוט נפלא. רואים שאת מקשיבה בשיעור." הוא אמר בבוז.
הסמקתי בבת אחת, והשפלתי את ראשי.
"ובכן, לפי תשובתה של גברת סמית' הטיפשה, שתשובה כזאת אפילו ילד בן חמש לא היה אומר אותה. אנחנו רואים שהיא טועה, כמו תמיד."
הצחוקים המשיכו להדהד בראשי, ופני בערו משנאה, כבר מזמן גיבשתי שהוא המורה השנוא עלי, אבל למה להמשיך לצחוק על חשבוני?
"סמית'!" הוא נבח שוב שנרדמתי לכמה שניות מתוקות. קפצתי בבהלה. "עשרים נקודות מגריפינדור ועונש בשבילך," הוא מצמץ בעיניו השחורות. "תיגשי אלי אחרי השיעור."
אחרי הצלצול שירכתי רגלי אל שולחנו של סנייפ. הוא הביט בי במבט מרושע.
"ובכן, סמית'." עיניו נצנצו. "העונש שלך."
נאנחתי, הוא העמיד פנים שהוא לא שמע.
"בעצם, למה לא נעשה לך הפתעה? תבואי היום למשרדי בשעה שמונה ונראה מה ניתן לך."
אין, החיים שלי פשוט משתפרים בהוגוורטס…