unrealistic – פרולוג
בס"ד
הם היו כל כך מותשים. הייתה להם סיבה בכל זאת. או אפילו כמה סיבות.
הם היו כל כך מותשים שהם לא נגעו במזוודות שלהם, הם לא קמו מהמיטה אפילו. הם היו צריכים לחכות בתור כארבע שעות לאחר טיסה מעייפת של כמעט עשרים שעות. הם הרגישו צמודים למיטה.
החברים שלהם ניסו לעודד אותם לקום, לבוא איתם לטייל מסביב באיזור. אבל הם לא נאלצו לחכות בתור הזה שלא נגמר. הם לא מצאו את התעודות זהות שלהם ונאלצו לחכות עד שישיגו להם תחליף. כן, לא האמינו שהם מי שהם. "אז לא נצא לשום מקום, לא אומר שאי אפשר לעשות כיף בחדר". אחד הלא מותשים אמר, הוא הדליק את הטלוויזיה על אמטיוי ובדיוק היה שיר מקפיץ, מובן שהוא ראה בזה כסימן, אז הוא התחיל לקפוץ על המיטות שעליהם הם היו דבוקים.
החבר השני ניסה להושיב אותם. זה אף פעם לא קרה להם, וכבר זו הייתה די מסורת לא להשאר במלון ישר כשנוחתים מהטיסה. "אני רק רוצה לנוח לכמה שעות". אחד המותשים היה עם עין אחת סגורה והשניה חצי פתוחה. השני נרדם כבר, אבל הם לא שמו לב איכשהו.
הבחור שקיפץ ירד מהמיטה והסתכל עליו, הוא כמובן לא הבין את כמות העייפות ואת השקט שהמותש היה צריך. "אנחנו עדיין לא יודעים כמה זמן נשאר פה אפילו". הוא הזכיר למותש. "אז רק שעתיים, מבטיח, בערב נצא לאיפה שתרצו". הם הבינו שאין ברירה, החברים שלהם באמת צריכים מנוחה אחרי הכל. אז הוא לקח את הבחור השני שעדיין התעקש שהוא רוצה לצאת.
הם יצאו שניהם ביחד, בלעדי השניים האחרים. זו לא הייתה אותה החוויה, היו חסרים המשפטים שהוא יגיד ושההוא יוסיף. אז הם חזרו די מהר בחזרה לחדר שלהם. הם גם היו עייפים, אבל הם חיכו מבעד לתור שהשניים היו צריכים לעמוד בו ולחפש מה לעשות, להלחץ. הם ישבו באיזו מסעדה ונרגעו, שזו גם הייתה סוג של מנוחה.
ובסופו של דבר אחד מהם שם שעון מעורר לעוד שעה והסכים עם השני שהם הולכים לישון גם כן כדי שיהיו עירניים לקראת הערב, הם הולכים לעשות כמה שיותר כיף הלילה הזה, הם חייבים. שניהם הסכימו ואחד מהם כיבה את האור. הם התכסו ונתנו לעצמם להסחף בשינה.
השעון המעורר צלצל בתוך החלום שלו, הוא התעורר, אבל מבוהל יותר. הוא כיבה אותו מתנשם ומסתכל לצד השני של החדר לבדוק אם גם השותף שלו ער.
הוא היה ער, אבל הוא היה עם אוזניות, לא שומע מה קורה מסביב ומשחק באיזה משחק בטלפון שלו. "בוא נלך להעיר אותם גם". הוא דיבר בקול כדי שגם עם האוזניות הוא ישמע אותו.
הוא הוריד את האוזניות והם הסכימו שאחד יתארגן והשני יעיר אותם וכשהשני יסיים הוא ימשיך, אם צריך. אז האחד עם האוזניות הלך להעיר אותם.
החדרים היו ננעלים אוטומטית אחרי שסגרו את הדלת שלהם. למזלו, הם זכרו לקחת כרטיס אחד שלהם לפני שהם עזבו אותם במנוחה. הוא חייך לעצמו ופתח את הדלת.
שניהם שכבו במיטה, ישנו כאילו הם לא חיים. אחד מהם אפילו נחר בקול. "הגיע הזמן לצאת!!". הוא צעק ישר אחרי שהוא סגר אחריו את הדלת.
האחד שלא נחר התעורר בבהלה, כאילו שמע שעון מעורר בחלום שלו, והסתכל על המעורר האנושי שלו בעיניים אדומות ועייפות. "אולי נוותר על זה היום?". הקול שלו היה מחוספס, הוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר חוץ מלהמשיך ולהטעין את הגוף שלו לקראת למחרת בערב.
הוא התקרב למיטה שלו, "אנחנו קבענו את זה". הוא הזכיר לו כאילו שהוא שכח. הוא לא שכח, הריי למה הוא ינסה לתרץ ולהעביר את זה למחר? "אנחנו באמת עייפים. תנסה להבין". הוא שיפשף את העיניים שלו שרצו להיעצם שוב ולחזור לאן שהוא היה.
"אני עוד יכול להעביר, אבל אני לא חושב ש-". עוד לפני שהוא סיים את המשפט, הדלת נפתחה, הוא לא סגר אותה עד הסוף, והער השני נכנס מלא במרץ. השינה הזאת באמת הייתה במקום.
"אני אמשיך מפה". הוא התקרב כדי להסתכל על מה שהוא הצליח לעשות כבר. אחד מהם היה ער, זו כבר הייתה התקדמות. "תקשיב, אנחנו באמת צריכים את השינה הזאת". העייף ניסה להסביר לו.
"ישנתם". הוא ענה לו כאילו שזה היה אמור להספיק להם. "מחר בבוקר, אני מבטיח". הוא הבין שזה היה חשוב להסתובב אחרי הכל, אבל הוא לא רצה להסתובב כשהוא לא באמת רוצה.
"לא מאמין". הוא מלמל בעצבים ויצא מהחדר. "לילה טוב". הער השני ברך לפני שהלך לכיוון החדר שלו גם.
תגובות (0)