The Weight Of The World [פרק 3]

– [3] Just Different –

החלקתי אל המושב הרגיל שלי בבוקר למחרת, רעננה ומוכנה ליום הארוך שעמד לפני. שמעתי את הפעמון מצלצל בקצה הרחוק של מסדרון בית הספר, ואת הצעקות והדיבורים האינסופיים של ים התלמידים בדרכם לכיתות. פיטר כבר היה ישוב ומוכן לשיעור כשנכנסתי לכיתה, תמיד מקדים בלפחות עשר דקות. הנחתי את התיק שלי על הרצפה, שולחת אליו מבט מהיר והוא מיד הסיט את מבטו ממני, בוהה דרך החלון בחצר בית הספר הגדולה ובעננים שהתקבצו מעל העיר.
"אתם עדיין לא מדברים?" מארי ג´יין עמדה ליד שולחני עכשיו, מקפיצה אותי ממחשבותי.
אחרי האירועים של אתמול בערב, היא הציקה לי על איך שיצאתי על פיטר, והיום, לא היה לי מצב רוח לאופי העליז והקופצני שלה. לא ישנתי דקה אתמול בלילה, הסיוטים מחזיקים אותי ערה בבית הריק.

לחשתי לה, בידיעה שפיטר יכול לשמוע את השיחה שלנו, מהעובדה הברורה, לי לפחות, שהוא ישב שני מטרים ממני. "פשוט תניחי לזה, מארי ג´יין." היא המשיכה, שולחת לעברי מבט עצוב, לפני שגם היא מצאה את מקומה בסוף הכיתה והתיישבה.
פתחתי את המחברת שלי, מדפדפת לעמוד ריק ושולפת עט מהתיק שלי. כשהחזרתי את מבטי אל קידמת הכיתה, ראיתי את גוון בפתח הדלת, עם יוג´ין ת´ומפסון, או בשמו הידוע יותר, פלאש. ראש קבוצת הפוטבול, ביריון, למרות החוכמה שלו.
החטפתי מבט אל מארי ג´יין מאחורי הכתף שלי, עינייה פוגשות את שלי.
פלאש היה ידוע כמישהו שמשתמש בבנות. גוון היתה נחמדה, כנה, אבל לפעמים קצת נאיבית. הדבר האחרון שהייתי צריכה מפלאש היה שישתמש בה כמו בכל הבנות האחרות בעבר.

"פלאש, השיעור התחיל." מר וורן נכנס לכיתה, קולו נמוך ודי מאיים. "תמשיכו ללכת, בבקשה." הוא נופף בידיו ושלח את גוון ופלאש למקומם. זה לא היה מקובל ממורים לקרוא לתלמידים בכינויים שלהם, אבל פלאש תפס מהר מאוד בין כל התלמידים בבית הספר ואפילו המורים.
גוון שלחה אליו חיוך לפני שתפסה את מקומה מאחורי פיטר, מתחמקת מהמבטים שלי.
הסתובבתי חזרה אל מר וורן, מחזירה את תשומת הלב שלי אליו. "אוקיי, כולנו יודעים שיש טיול בשבוע הבא." הוא התחיל לדבר, "זה חובה, אני לא רוצה שתחשבו שאתם יכולים להבריז מהיום הזה. הציון שלכם בסמסטר הזה יהיה קשור לטיול הזה, אז בבקשה לבוא ערניים."
מתוך הרגל, התחלתי לתופף עם העט שלי על קצה השולחן, כשאני מקשיבה לו, קוראת את מה שרשם על הלוח בנוגע לטיול הזה. שיניי חורכות את השפה התחתונה שלי, ואני נהנית מההרצאה. זה היה התחום שלי, מקום בו החיים לא היו מסובכים כלכך. מספרים, נוסחאות, תאוריות, כל זה היה כמו מוזיקה לאוזני.

אחרי שהשיעור נגמר, מצאתי את עצמי מחכה ליד הלוקר שלי עם מארי ג´יין, השיער האדום שלה תקוע מאחורי אוזניה כשהיא בוהה בי עם העיניים הגדולות האלו שלה. "את עושה את הדבר הזה שוב," אמרתי כמעט בלחישה. "שאת חושבת שאם תבהי בי חזק מספיק אני אולי אגיד משהו."
מארי ג´יין נאנחה, "מצטערת."
"על מה?"
חצי חיוך היה מונח על פניה, "על זה שניסיתי להכריח אותך להיות חברה עם פיט. אני לא רוצה שתרגישי שאת חייבת להיות חברה שלו רק בגלל שאנחנו כן, את יודעת? אני פשוט רוצה שתביני שהוא לא כלכך נורא."
טרקתי את דלת הלוקר. "אנחנו שונים, מארי ג´יין. אני מבינה שאתן חברות שלו ואני בטוחה שיש בו חלקים טובים, אבל אני לא צריכה להיות חברה שלו. אני מבינה שגוון ואת, אפילו הארי, חברים שלו, אבל אני ממש בסדר עם איך שהדברים עכשיו. למה לשנות משהו שעובד כלכך טוב, את יודעת?"

מארי ג´יין הנהנה אלי ברכות. "בסדר. אבל הוא לא כזה נורא, אם תתני לו הזדמנות." תחושה מוזרה נוצרה בחזה שלי עם הדברים שלה, אבל לפני שיכולתי לפתוח את הפה שלי ולהגיד לה את הסיבה האמיתית שלא יכולתי לחבב את פיטר, היא המשיכה ללכת, נעלמת בתוך ים התלמידים. השענתי את ראשי על מתכת הלוקר הקרה, מנסה לתת למחשבות הרצות שלי להירגע.